בדיוק בדקה 3:40,

מונפת הקשת,

ופורטת הכי חזק שאפשר,

ומאוד בעדינות,

על מיתרי הצ'לו.

הצ'לו לא נשאר חייב,

וצורח צליל נעים ועגול מתוכו.

הוא מבטא את כל מה שהוא מרגיש בפנים,

באותו הרגע.

בדיוק ברגע הזה,

אני מרגיש איך הסכין מונפת,

וחותכת אותי בבשר החי,

בדיוק בבטן,

איפה שהכי רך.

איפה שהכי כואב.

והצ'לו ואני רוצים לצעוק כל כך חזק,

שקשה להכיל כמויות כאלו של תחושות בפנים,

שלא תמיד ברור מה עושים עם כל כך הרבה רגש.

ואז באה הגיטרה,

בפריטות מדויקות,

מושלמות,

ומדליקה,

ניצוץ.