היום בבוקר אישרה ממשלת נתניהו את מינויו של בני גנץ לרמטכ"ל ה-20 של צה"ל. בכך באה לסיומה סאגת המינוי אשר החלה לפני מספר שבועות עם הניסיון הכושל למנות את יואב גלנט לאותו התפקיד. אך בין אובמה למובארק, בין עלויות הדלק והתמוטטות השר לכיכר הת'אחריר לא מצאו שלל הפרשנים די זמן לעסוק בסוגיה המרתקת ביותר והיא היציאה של מרוץ הרמטכ"לות "מן הארון" אל מרכז בימת התקשורת.
היכולת של פוליטיקאי להיבחר לנשיא ארצות הברית תלויה בשני דברים, הכלכלה וההופעה הטלביזיונית. את המשפט הנודע "it’s the economy stupid" תבע ביל קלינטון בהתמודדות שלו לנשיאות ארה"ב ב-1992. למרות ההצלחות של ג'ורג' בוש האב במדיניות החוץ (מלחמת המפרץ, קריסת הקומוניזם) והאמונה הרווחת כי הוא יהיה בלתי מנוצח, הוכיח קלינטון כי חוזקו של הנשיא כמוהו חוזקה של הבורסה. הציטוט של קלינטון (שמאז פיתח חיים משל עצמו בשיח הפוליטי האמריקאי, it’s the math stupid, it's the recession stupid) תמצת לשלוש מילים את המציאות הפוליטית בארה"ב מאז תחילת המאה, הדרך לבית הלבן עוברת ב-wall street.
ההופעה הטלביזיונית, היכולת ל"עבור מסך", גם כן הוכיחה את עצמה כתכונה שהיא הכרחית אם ברצונו של אדם להיות ה"מנהיג של העולם החופשי". החשיבות של המדיום הטלביזיוני במערכות בחירות הוכרה לראשונה בשנת 1960 בעימות שבין המועמד הדמוקרטי, ג'ון פ. קנדי לבין הרפובליקאי ריצ'רד ניקסון. הדעה הרווחת היא שצופי הטלביזיה התרשמו יותר מהופעתו של קנדי הצעיר ויפה הבלורית והתואר מזו של ניקסון הנפוח והמיוזע. בסקרי קהל שנערכו בקרב צופי הטלביזיה רובם הכריעו כי קנדי הוא שניצח בעימות. לא כך היה הדבר עבור מאזיני הרדיו שרובם קבעו כי דווקא ניקסון הוא שניצח את יריבו. אם כן, נדמה כי השאלה היא מה השפיע על כל אחת מן הקבוצות? האם צופי הטלביזיה היו כה מסונוורים מיופיו של קנדי או מכיעורו של ניקסון עד שרגשות אלו גברו על ההיגיון? האם דווקא בהעדר התמונה יכלו מאזיני הרדיו לבחון בצורה עניינית יותר את דברי שני הפוליטיקאים? קשה לי להאמין שכך היה הדבר, וודאי גם צופי הטלביזיה היו עניינים, חלקית לפחות, בניתוח שלהם. אלא שבעצם ההתכנסות סביב הטלביזיה ישנו אקט סימבולי, התכנית בה צופה המשפחה כאילו נכנסת לביתה, היא יושבת לפתע מולם בסלון ומנהלת עימם שיח. ואת מי היית מעדיף לארח בבית, רפובליקאי מיוזע או דמוקרטי נאה? התשובה ברורה. (שאלה מעניינת נוספת היא האם היה נבחר נשיא נכה לבית הלבן אילו היו טלביזיות בבתים האמריקאיים בשנות ה-30?).
מאז אותו העימות הלכה ותפסה הטלביזיה מקום יותר ויותר חשוב במערכות הבחירות. הפוליטיקאים החלו לעשות את דרכם אל עבר אולפני השידור לא רק בכדי להשתתף בתכניות אקטואליה אלא גם להנחות תכניות בידור, להשתתף בסדרות מצוירות (הסימפסונים) ולשבת על המושב הנחשק באומה, הכיסא שליד ג'וני קרסון. תהליך התעצמותה של הטלביזיה הורגש גם במערכת הבחירות האחרונה בארה"ב. ברק אובמה החל את הקמפיין בריקוד אצל מנחת ה daytime החדשה אלן דג'נרס. משם דילג אל תכניתה של כוהנת הדת של ארה"ב אופרה ווינפרי ולבסוף מצא זמן להתראיין אצל הקומיקאי ג'ון סטיוארט.
גם המועמדים הרפובליקאים הגיחו מבעד למרקע דרך תכניות הבידור השונות. ג'ון מקיין ושרה פיילין החליטו להתעמת עם החקיינים שלהם בהופעת אורח בתכנית הוותיקה Saturday Night Live. פרד תומפסון, סנטור דרומי אשר ידוע בעיקר מתפקידו כמנהל שדה התעופה בסרט "מת לחיות 2", הכריז שהוא רץ לנשיאות לא ממדרגות הקונגרס או מול בניין העירייה בעיירה הקטנה בה נולד, אלא בשידור חי בתכניתו של ג'י לנו.
אחת הסיבות לכך שלטלביזיה האמריקאית יש השפעה כה רבה על הקהל האמריקאי היא בשל חוסר היכולת שלו להפריד בין מציאות לבדיון, בין המרקע לבין החיים. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בבתי ספר הראו כי למרבית הצעירים האמריקאיים אין את היכולת לנתח באופן ביקורתי את התוכן אליו נחשפים דרך המסך המרצד. לפיכך, הם מאמינים כי מרבית האיטלקים חיים בניו-ג'רזי והם חברים במאפיה (טוב, אולי זה לא כל כך רחוק מן המציאות), כי העישון או חווית הסמים היא סמל סטאטוס וכי צ'רלי שין הוא באמת בסה"כ בחור חביב שגר עם אחיו ולא אלכוהוליסט מכה נשים (וכולם עוד מחכים ליום בו ג'ד ברטלט, חתן פרס הנובל מן הסדרה The West Wing, ישבור את שלשלאות המרקע ויהיה לנשיא הבא). עדות לכך היא העובדה שלפני מספר שנים מי שפתחה את כנס הפסיכיאטרים האמריקאים לא הייתה פרופסורית מכובדת מן התחום אלא לוריין ברקו ששיחקה את הפסיכיאטרית של טוני סופרנו במשך שש עונות. הפרסונה של הפוליטיקאי בעולם הבידור היא הפרסונה שלו גם במציאות.
בליל שבת לפני שבועיים, היה אדם נוסף אשר הבין את חשיבותה של הטלביזיה. לא מדובר בפוליטיקאי או איש ציבור וגם לא בשחקן, אלא באלוף בצבא אשר נעמד מול המצלמות והודיע "hello my name is Yoav Galant, and I'm running for the ramatcalut". המאבק של גלנט היה מראשיתו מאבק תקשורתי, החל מן התמונה האווירית של הארמון במושב (או כפי שיוסי שריד כינה אותו: אחד מן הארמונות של נשיא תוניסיה לשעבר), דרך הראיונות של קלודין (האישה שמאחורי הגבר) לתכניות הרדיו (רודפים את בעלי) ועד להופעה של גלאנט עצמו בחדשות השעה שמונה.
כפוליטיקאי משופשף או אשף יחסי ציבור הגדיל גלאנט לעשות כאשר הקליט מראש ראיונות בכל אחד מערוצי הטלביזיה, אפילו ערוץ 1 הביזארי והאזוטרי זכה לראיין את האלוף המותקף. וכך היה שבשעה שמונה בערב לא יכלו האזרחים אלא לשמוע את טענותיו, התבטאויותיו והביקורות שלו כלפי הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה ושאר האלופים במטכ"ל. ובכך, יצא נושא המינוי "מן הארון" שבקריה. אילו דוד טופז עוד היה בין החיים וודאי היה גלנט מגיע גם לשם או יושב בין אביב גפן לקוקסינלית במעגל של דן שילון.
לומר את האמת, התנהגותו של גלאנט גרמה לי ליותר מחוסר נחת ואי שקט אלא למועקה של ממש. ראשית, אם כבר התראיין (שהרי גם זה פסול אך עוד נגיע לזה), מה פתאום התראיין במדים? כאשר הוא לובש את מדי הצבא גלאנט איננו אדם פרטי אלא חלק ממערכת גדולה יותר ובהינתן זאת נשללות ממנו חלק מן הזכויות השייכות לאזרחי המדינה. אחת מן הזכויות הללו היא חופש הביטוי, כאשר יש לאלוף ביקורת על מפקדיו עליו לבקש מהם את רשות הדיבור, ובמידה והם אינם נעתרים לבקשתו עליו לנשוך את שפתיו כפי שהיה עושה כל חייל בצבא, מאחרון הטירונים ועד לרבי האלופים. ההתקפה של גלאנט על היועץ המשפטי לממשלה כמוה קריאת תגר של הצבא על מוסדות המדינה. וזו כבר סיבה מספיק טובה לפסול את מועמדותו. בין היתר גלאנט שכח ש"הצבא איננו דמוקרטיה" (מן המשפטים שכל טוראי משנן מיד אחרי שהוא לומד את הפתגם "מה שלא הורג את אימא מחזק אותה"). צבא ההגנה לישראל מתדיין עם התקשורת דרך דובר צה"ל (או רוני דניאל) ואין לי ספק כי גלאנט התראיין ללא כל בקשת אישור מן הדובר או מן הרמטכ"ל שוודאי לא היו מאשרים לו לעשות כן.
לכל אורך תהליך המינוי היו היו שציירו דמותו של גאלנט כבריון, כאיש אלים אשר לא בוחל באמצעים כדי להשיג את מבוקשו. סה"כ זו נשמעת כתכונה שאולי דווקא יכולה לסייע לחייל מספר אחד במדינה. למרות התזמון הנהדר של תחילת הקמפיין, יועציו של גלאנט הניחו כבר באותו ליל שבת את האקדח על שולחנו. ההשתלחות של גלאנט בממשלה וחוסר המשמעת שהפגין העצימו את תדמית הבריון בעיני הציבור. ההתפלפלות המשפטית של גלאנט אל מול שאלות העיתונאים החזירה את הצופים שנתיים אחורה, לימיו האחרונים של אולמרט ששיחק מחבואים עם הפרקליטות ודילג בין פרשת שחיתות אחת לשנייה. קלודין היא שולה זקן שמגוננת על הבוס, "החברים הקרובים" הם אורי מסר שידעו או לא ידעו ושביל הגישה (או הדונמים או מה שזה לא יהיה) הם הכרטיסים מ"ראשון טורס".
חשוב גם לציין, שמותר לנו, לציבור, לדרוש סטנדרטים גבוהים יותר מן האישים אשר מאיישים את העמדות הבכירות במדינה. מי שרואה עצמו כמתמודד יום אחד על תפקיד הרמטכ"ל שלא יספח לעצמו שטחים ומי שרואה עצמו כמפכ"ל שלא ישתתף באורגיות הכוללות סמים. ומי שלא יכול להתאפק, מי שהטירה שלו מחייבת שביל גישה או שהיצר המיני שלו גובר על ההיגיון אז שיסתפק בקריירה מפוארת וימשיך לעשות לביתו או לאיבר מינו. אותו הדבר אגב לגבי השר רמון, למה לנו להסתפק בשר שבדרך לישיבות ממשלה מוצא זמן להתנשק עם חיילת בת 20? כן האזינו לא האזינו, כן סעיף אינוס לא סעיף אינוס איך אמרו בבית "היפה והחנון": היה, נגמר, שלום.
לבסוף, כמו בעימות שבין קנדי לניקסון גם במקרה של המרוץ לרמטכ"לות מצאנו עצמינו בוחרים בין שני ניגודים. כשם שגלאנט היה לניקסון כך גנץ נהיה לקנדי. בניגוד לבריונות, לכבדות המשקל ולשיער הלבן של גלאנט ניצב לפנינו גנץ הצעיר, הנאה, נעים ההליכות אשר ביתו לא צולם מן האוויר אלא גנץ עצמו צולם יחד עם אשתו בעודם רצים בבקרים הקרירים של חודש ינואר. התמונות של גנץ בעיתונים היו כולן תמונות פרופיל מחמיאות כאשר ידיו על מותניו והוא מביט אל עבר האופק, אל עבר המחר. וכשם שגלאנט היה ל"חרפה" כך גנץ נהיה ל"תקווה". לכן, על גלאנט לפטר לאלתר את יועצי התקשורת שלו (אפילו את קלודין הנהדרת) ולשכור יועצים חדשים שכן הפריימריז הם ממש מעבר לפינה. |