איך אנחנו בנוגע למחמאות? ~ ♣ ~
כל אחד מאיתנו זוכה למחמאות כאלה ואחרות. רבות אינן מקננות בנו, אחרות רק להרף קל, או שנדחות כליל, מסיבות שונות, כמו:
~ ♣ ~
אם אתם מתקשים או נבוכים לקבל מאחרים, מתנות חומר, או מחמאות, אבל שׂשׂים להודות שאתם אוהבים לתת, התעכבו לרגע ונסו לדמיין איך הייתם מרגישים לו אחרים היו חוסמים את הנתינה שלכם, בתואנה גלויה: "אוי, באמת, לא היית צריך/ה לבזבז כסף", או פנימית, כזו או אחרת... דבר נוסף אם הנתינה היא לנו חוויה כה נעימה, למה נקפח אחרים מלחוות אותה? ~ ♣ ~ כבר זמן מה מוכן הפוסט הזה בתיקייה. דברים שכתבה בוקיה, חברתי היקרה, http://cafe.themarker.com/post/2007348/ העלו אותו לקידמת התור. ~ ♣ ~ מזמינה אתכן/ם "להשוויץ" במחמאות מרשימות במיוחד. אולי היה בהן גם משהו מכונן, כמו בסיפורי הקטן, מלפני כארבעים שנה. אין הכוונה כאן להתרברב אלא לקרוא לכם להמשיך בעקבותיי. [מכשלה צפויה: לנבוכים קל לזלוג כאן לציניות, אז אנא, ותרו ובואו בתום]. ~ ♣ ~ מחמאה "אגבית"... מוסד ענק בו הועסקתי, קִיים סמינריונים בני שלושה ימים בבית הבראה בזיכרון יעקב. קבוצות-קבוצות נשלחו "בעונה המתה" להחיות את שגרת החיים של העובדים. להם ולשולחיהם היה לגמרי ברור שנוכחות בהרצאות המרדימות לא תהיה מוקפדת וכל עובד נכנס, יצא ונשאר בחוץ, ככל שאווה.
האחראי על ניהול הסמינר בו השתתפתי, היה פקיד בכיר מטעם הגורם שסיפק את המרצים. כבן חמישים, גבוה, רזה ובעל חזות אינטלקטואלית מרשימה, בולט בייחודו בין כל הגברים, שרבים היו...
משהסתיים הרישום, המפתחות כבר נמסרו לידי האורחים שנחפזו להתארגן בחדרים, התמהמהתי באחת מפינות ההסבה, סקרנית לגבי האיש המרשים. בעודי בוהה בגן הנשקף מן החלון הגדול והנה הוא ניצב לפניי ושואל ישירות אם יורשה לו לשבת ולשוחח עמי. אך טבעי היה בעיניי לסמן לו שישב, ברצון.
שיחת התוודעות קלילה, התפתחה לשיחה הגותית מרתקת, אם אפשר לכנות את ההתרחשות "שיחה", כשהוא מרצה את דבריו ואני מקשיבה לו, יש לומר, בצמא גדול.
תחילה הקפדתי להיכנס לאולם ההרצאות, כ"ילדה-טובה-חדרה", עד שבהפסקת הקפה של אחר-הצהריים, הזמין אותי לשבת ליד שולחנו ולחש לי שזה יהיה לגמרי בסדר אם לא אשוב לאולם ובמקום זה נטייל ונשוחח ברחבי הגן החובק את הבית.
ביום השני, הביא לטיול את "הגיונות" של דקארט וספר הגות נוסף, "מעבר לטוב ולרוע" של ניטשה. בלהט הקריא מעט מזה והתעכב על משפט אצל האחר, הגיונות משלי השתלבו בין דבריו וזכו פה ושם למבט משתאה. השעות חלפו ביעף ולפתע עצר, הביט בי והפטיר: "אגב, את גם יפה מאוד!" והמשיך מייד בניתוח הפיסקה...
מחמאה זו, מהאיש החכם הזה, "עשתה לי את זה" והייתה למכוננת, בימים שהכול ראו בי מה שהוא מצא רק כנלווה לעיקר.
מכאן נסללה דרכי להיכל הפילוסופיה וידידים מכורכים חדשים הלכו והתרבו על מדפי הספרים. ~ ♣ ~ ומה הסיפור שלךְ? שלךָ...?
|