חברים יקרים,

לאחר תקופת שקט יחסי, סיפור חדש ומעט שונה מסיפוריי הקודמים. הסיפור הינו סיפור מרגש, בן 4 פרקים,  על רקע חופיה הקסומים של העיר אילת.

מקווה שתהנו,

שלכם,

ליאורה

סיפור ירח מלא / אביר הדג הלבן

חלק א'

רחמים ישב על אדן חלון הוילה המפוארת, בוהה בשמיים הכחולים ושחרר מליבו אנחה כבדה.

"אחח..."

"מה קרה?!" מייד הרימה עליו את קולה אוולין והוסיפה ברוגז

"אוף תראה מה קרה לי בגללך!"

"מה קרה?" שאל רחמים בקול יבש תוך כדי הפניית מבטו

"הלך לי הלק בגללך!" ענתה לו בקולניות והתפרצה עליו בזעם כהרגלה

"מה עובר עליך?"

"אתה חסר תועלת! זה מה שאתה! מה יש לך בכלל בזמן האחרון?"

"אני עייף זה מה שקרה" ענה לה בשקט ומייד הוסיף במחשבותיו "אני עייף ממך, עייף מהחיים איתך, עייף"

רחמים נולד בשנת 1962, הוא דור שישי בארץ. חי באחת הערים המרכזיות בארץ, שירת ביחידה מובחרת, לחם מלחמות, הקים משפחה ואז הרס אותה, פתח עסק מצליח ונפל מנכסיו, התגלגל פה ושם, שם ופה ולבסוף, יש יגידו, עלה סופסוף על משהו רציני, אך הסכנה כהרגלה בקודש שוב ארבה לו. ארבה לו היישר מעבר לפינה. לרחמים כבר יש פתרון כיצד לפתור קשיים מסוג זה, הוא עושה בדיוק מה שאימו ז"ל הייתה אומרת לו:

"רחמים נשמה, אם אתה בצומת דרכים, לך כפרה, לך לרב. אל תתבייש. הוא יכוון אותך. הוא יראה לך את הדרך. הוא יפיג מעינייך את הערפל"

רחמים על אף אורח חייו החילוני, ביקר במהלך חייו לא מעט רבנים ואנשי דת, לא הייתה לו ברירה, הדרך הייתה כה קשה ומייגעת. מדי פעם היה מוכרח לעצור בכדי להחליט החלטות מהותיות אשר ימתיקו את יומו ויעצבו את עתידו. איזה עתיד ודאי תרצו לדעת, ובכן, רחמים היה איש פשוט, הוא מעולם לא חלם על קריירה זוהרת וגם לא על מיליונים בבנק. לרחמים היה חלום אחד. חלומו היחיד היה להזדקן על גבי יכטה אשר תיקח אותו לכל מקום בעולם אשר ליבו יוביל אותו אליו.

"אני לא צריך מאומה"

"אתה כן צריך" הייתה אומרת לו אהובתו ברוך

"מה? מה אני צריך?" היה שואל אותה כילד מפונק וחוזה בליבו את תשובתה הקבועה

"רחמים, אתה כבר לא איש צעיר. אתה מזדקן. אתה צריך אישה שתדאג לך לעת זקנה"

"אני לא מתכוון להיות תלוי באף אחד" היה חוזר באוזניה שוב ושוב בקול צלול ובעקשנות "את יודעת את זה"

"יודעת. יודעת" הייתה מחזירה לו בהנהון תוך כדי ליטוף מרגיע

"אני אקח את המיכל שלי, אעמיק, אעמיק, אעמיק.... "

"רחמים, תפסיק כבר. תפסיק" הייתה מפצירה בו באהבה

 ליבו כבד עליו. היא יודעת. כתפיו כבר לא אותן כתפיים אשר יכלו לסחוב על גבן את כל העולם. רחמים כבר עבר הרבה בחייו. יש יגידו עבר יותר מדי.

"רחמים, אני אטפל בך, אני אדאג לך, אפנק אותך, אני אעשה אותך מאושר"

"את חייבת למצוא לך גבר אחר, נשמה, את כ"כ צעירה, יפה, כל החיים עוד לפנייך, מתי כבר תקשיבי לי?"

"לא רוצה לשמוע!" הייתה מחזירה לו

" אני יותר מבוגר ממך, נכון?" שאל אותה בסובלנות כהרגלו

"נכון" הייתה עונה לו בציות שקט כילדה

"זה אומר שאני מבין קצת יותר ממך בחיים, יש לי יותר ניסיון, נכון?"

שתקה בהסכמה אילמת, ליבה מנבא לה רעות

"אני רוצה שתמשיכי את החיים שלך. אני רוצה שתשכחי אותי. ת ש כ ח י "

כך באמת היה. היה מפציר בה לעזבו ויום למחרת היה מתחנן בפניה שתשוב. והיא? הייתה ממלאת אחר מבוקשו בלב אוהב. עד שיום אחד עלמה עזבה. עזבה ולא חזרה. ליבה היה שבור. רחמים מצא לו אחרת.

חלק ב'

"רחמיםםםם" קולה של אוולין קטע שוב את מחשבותיו הנודדות

"מה?"

"מה ללבוש למסיבה? מיני או ג'ינס?"

"מה שאת רוצה" ענה ביובש תוך כדי קריאה בעיתון של שבת

"את הנעליים הלבנות או השחורות?"

"לא יודע"

"נו רחמים!!!!"

"לא מעניין אותי מה תלבשי! תלבשי מה שאת רוצה! מה את רוצה מהחיים שלי?!"

"בסדר רחמים, לא צריך להתעצבן, נכון שאתה אוהב אותי?"

"נכון"

"רחמים, הבאת את הכרטיס אשראי?"

"כן"

"טוב, אבל אתה לא יוצא ככה. תחליף בגדים. שלא תעשה לי בושות עוד פעם"

"בסדר" ענה לה בשקט מהנהן בראשו ככלב צייתן

"בזבוז זמן, זה מה שאתה. כבר מזמן הייתי צריכה למצוא לי מישהו יותר טוב ממך" מלמלה לעצמה בקול "אתה צריך להודות לי שאני איתך. בזבוז זמן. איזה בזבוז זמן"

רחמים סופג עלבונות זה זמן רב. הוא מעולם לא החשיב עצמו כגבר חלש, אדרבא ואדרבא, רחמים הוא גבר חזק עד מאוד אבל המציאות בה מצא עצמו טופחת בפניו כעת במלא העוצמה. האם טעה? האם היה פזיז? כיצד הדרדר לכזו תחתית? מדוע אינו מצליח לצאת מהמלכוד?

לאחרונה הוא חש שהספיק לו ועוד רגע כבר לא יוכל לשאת את מנת ההשפלות שאוולין הייתה מנחיתה עליו מדי יום. האהבה שהייתה הפכה לביצה טובענית שרק מאיימת לבלוע אותו לתוכה. העסק שלו גדל, האחריות מרובה והעבודה לא נגמרת. הוא עייף. עייף כ"כ. לעיתים אפילו עייף מכדי להלחם על פיסת כבודו האחרון.

"זבל!" המשיכה בשלה "זה מה שאתה!"

"מה אמרת?" שאל אותה באיום

"אמרתי שמגיע לי כבר מישהו נורמאלי, מישהו שיפנק אותי כמו שצריך, שייקח אותי לבתי מלון, טיולים מסביב לעולם, כן רחמים, מגיע לי יותר! בטח שלא גבר רכרוכי כמוך!"

"כפרה, לקחת את המפתחות?" הוסיפה מייד בשאלה בתמימות מעושה מתיזה על עצמה בושם חריף ומושחת את שיערה הצבוע בקרם

"רוצה מישהו יותר טוב?" הרים עליה את קולו, עוד רגע וליבו התפוצץ עליו בזעם

"יודעת מה? עכשיו את יכולה להתחיל לחפש!"

כך באמת היה. רחמים לבסוף עזב. עזב במפתיע. אוולין לא האמינה שיעלה על דעתו אי פעם לנטשה.  אין לו לאן ללכת, חשבה לעצמה כהרגלה בביטחון חולני. אך בשבילו זה כבר היה יותר מדי. הכל השאיר מאחוריו. עזב את הוילה. את הג'יפ. את הג'קוזי. הבגדים היפים שקנתה לו. האישה המושלמת עם התארים והתעודות שכה הרשימו אותו בעבר. רחמים עזב הכל. לקח עימו רק את תיק הצלילה המאובק.

חלק ג'

רחמים הוא צולל ותיק. מעולם לא התחייב לאף אישה בחייו. אהבתו הראשונה שמורה לים. אין אישה אשר תוכל להתחרות באהבה זו. אין אישה מלבד אחת. אותה אחת אשר הפציר בה לעזבו לפני 10 שנים.

"הלו"

שתיקה

"הלו"

"מי זה?" ענה קול רך וזהיר מצידו השני של הקו

"עלמה, זה אני. רחמים"

ליבה החסיר פעימה והיא שאלה בהפתעה "מי?"

"רחמים. עלמה נו... זה אני"     

טריקה

"הלו"

"עלמה, נו בבקשה אל תנתקי"

טריקה

"הלו"

"עלמה, בחיית'ראבק, תעשי טובה אל ת'נתקי לי!!"

"מה? מה אתה רוצה?"

"מה שלומך"

"מצוין, תודה"

"עלמה, כפרה עלייך, אני פה על החוף. אין לי עם מי לצלול. את באה?"

"איפה אתה?!"

"נו.. פה בחוף אלמוג. עלמה, אילת ריקה. ריקה לגמריי. חורף. אין פה אף אחד. רוצה לבוא? בבקשה. בואי"

"לא! אני לא רוצה לבוא!" ענתה לו חד משמעית כאילו רק אתמול ראתה אותו לאחרונה, כאילו מעולם לא נפרדו, כאילו רק אתמול קרעה עצמה ממנו

"עלמה. תבואי. תבואי. בבקשה תבואי. בבקשה"

"לא באה! מפגר!"

טריקה

בשיערה כעת נזרעו זרעים של כסף. בצידי עיניה מעט קמטים אשר יגלו בקושי את גילה האמיתי. גופה לא השתנה במאומה אך בליבה משהו כבה. כבה ואז בן רגע נדלק. כזוהי עלמה. חיה את הרגע. שבויה אחר ליבה. כך מצאה עצמה עלמה שעתיים אח"כ בטרמינל בן-גוריון על הטיסה הראשונה לאילת, שולפת את כרטיס האשראי שברשותה.

"חלקי לי ל-3 תשלומים בבקשה" הורתה לדיילת

"שני כיוונים?"

"כיוון אחד בבקשה. ליד חלון"

"יש לך מנוי?"

"לא. אני צריך רק מיכל"

"טוב, בוא נרשום אותך"

"מה השם?"

"רחמים"

חלק ד'

רחמים המתין לה בדד תחת פנס אחד דולק בלילה סוער. הרבה שתיקות היו ביניהם אותו הלילה אך גם לא מעט נאמר. מה שבטוח הוא שלבסוף עם בצבוץ בהיר של קרני שמש ראשונות,  עת שקעו שניהם בהרכבת ציוד הצלילה ובדיקת תקינותו, חתמה עלמה את שיחתם בהבטחה חד משמעית ובמבט אחד רציני -

"רחמים, הפעם זו הפעם האחרונה באמת"

רחמים ועלמה הכירו כשרק החלה דרכה כצוללת, הוא היה אז צולל מנוסה עד מאוד, מאחוריו רזומה של מעל ל-600 צלילות, מרביתן נעשו בחצי האי סיני, היא לעומתו סללה דרכה באיטיות ובבטחה בתוך עולם הדממה, תמיד נזקקה לזמן נוסף רק בכדי להתרגל.

"קרררררר"  פלטה עלמה תוך כדי פסיעות בטוחות אל תוך מימיו השקטים של הים האדום

"את צועדת כאילו אין עלייך בכלל ציוד" מלמל לעצמו רחמים, סוקר אותה בעניין רב באיטיות

"איזה שקט פה בחורף, מה?" שאלה עצמה בתמיהה מתעלמת ממנו

"תענוג" לחשה, זורקת את ראשה אחורנית ברכות לעבר המים

"מוכנה?" עיניו בוחנות אותה עוד

"אתה מוכן?"

3..

2...

1....

כל אחד כבר שקוע בתוך עולמו, עוד רגע קט ישקעו שניהם בתוך עולם שכולו כחול צלול ורטוב וכל היתר יעלם ויתמוסס אל תוך המים המלוחים. רחמים צופה בעלמה מרחק 2-3 מטרים, היא כה השתנתה, חשב לעצמו, נראה כאילו זה עתה הצמיחה כנפיים ועתה היא מעופפת לה כפרפר צבעוני מעל פרח פורח. קיומו כאילו נעלם מתודעתה.

עלמה, מרגע שנגעו כנפיה במים, חשה עצמה כאילו הפכה לברבור, שום דבר כעת אינו מכביד עוד על ליבה, גופה משוחרר, מוחה שקט והיא מתבוננת בקסם, בסובב הצבעוני העוטף אותה. מדי פעם מבטה נופל על רחמים והיא סוקרת אותו לזמן קצר בלבד. השמורה ודייריה מעניינים אותה הרבה יותר.

שמורת חוף אלמוג, נחשבת לאחד האתרים היפים באילת. חלק נרחב מהשמורה סגור בפני צוללים, זאת בשל הרצון לשמור על הקיים ולטפח אותו. אך מזרחית לשמורה, בסמוך למצוף המסמן את גבולות האסורים, ניתן עדיין ליהנות משפע דגה.

עלמה ורחמים צוללים בהרמוניה מושלמת, ראשית, הם אינם ממהרים לאף מקום. רחמים לוקח על עצמו את משימת ההובלה וגילוי ממצאים תחת המים, הוא תר את השטח כחייל התר שדה מוקשים וכל פעם שהוא מגלה משהו הוא מייד מסמן לעלמה להתקרב ולצפות. רחמים מדבר אל הדגים, עושה להם פרצופים, משמיע קולות, מפריח בועיות, עושה גלים, חופר גומות ומה לא? רחמים עושה הכל כדי ללכוד את מבטה של עלמה תחת המים, ואם היא לא מביטה בו הוא דואג לרדוף אחריה, לתפוס אותה בסנפיריה, לגרור אותה למרכז העניינים  ולהראות לה את מה שתכנן לה במוחו העיקש והילדותי. ועלמה אכן הייתה ראשית מתנערת ברכות מאחיזתו ואז צופה מהופנטת בבע"ח הנענים לחיזוריו של רחמים כבמין ריקוד סודי.

עלמה ורחמים יודעים היטב, אין להתקרב יתר על המידה וגם לא לגעת בדבר מתחת למים. עליהם לכבד את הסובב הימי ולא להפריע את מנוחתו. אין דבר עדין ושברירי יותר מאלמוגי הים, קצב צמיחתם הוא כשני ס"מ בשנה, לכן מומלץ לשמור עליהם ולטפח את המשך צמיחתם הטבעי.

הצלילה נמשכת, תוך שימת לב לכל הפרטים הקטנים, איזון, צריכת אויר, פמפום והעמקה.

62 דקות של עונג צרוף מותירים את השניים ללא אויר והם פוסעים בשקט אל מחוץ לממלכה הרטובה.

סיום הצלילה מותיר ברחמים טעם של עוד. עוד רגע קט ייפרדו בשנית וייעלמו אל תוך המקלחות המהבילות של המועדון. מפשירים לאיטם מהקור החודר שפשט באבריהם. לו רק יכול היה למצוא את האיזון הפנימי שחש מתחת למים גם בחייו על פני היבשה יכלו חייו להראות כה שונים, חשב לעצמו נוגות בעודו מתלבש, פותח את הדלת, עיניו תרות אחריה, הוא פוסע אל עבר רחבת המועדון ומגלה שהוא.... נותר לבדו.

"הלו"

"רחמים?"

"מה?"

"איפה אתה?"

"אילת"

"עם מי?"

"לבד"

"שקרן! בטח בילית עם מישהי. אתה רמאי שקרן ועלוב נפש! זה מה שאתה!" התפרצה עליו בזעם ומייד הוסיפה בתחנונים

"רחמים, בוא. אני כ"כ מתגעגעת"

שתיקה

"טוב, תגיע מוקדם, יש מסיבה בתשע, שמתי לך כבר בגדים על המיטה. כל החברים שלי יהיו שם, שלא תאחר" המשיכה בשלה בקול מעושה

"מתי תגיע?"

טריקה

רחמים הניע רכבו. ליבו רגוע ומוחו שקט. מעליו מצע של כוכבים וירח אחד מלא. הדרך לפניו עוד ארוכה ומפותלת.

 - סוף -