אתמול אחר הצהריים נשלחתי אחר כבוד למאפייה הקרובה למקום עבודתי, כדי לאסוף בדרך הביתה כמה קרואסונים

שלא לומר רוגלעך.

איך שנכנסים, ישר רואים שזו קונדיטוריה- לא סתם "מאפייה".

משמאל לכניסה ישנם מדפים מזכוכית שנושקים לחלון הראווה,

ועוד כמה מדפים הלאה לאורך הקיר. על גבי המדפים פזורות קערות עם השלל היומי. בשעה 16:30 כבר לא נשאר הרבה.

אני נכנסת ואומרת שלום יפה. מישהי עייפה עונה לי בחזרה.

"יש רוגעלך טריים?"- אני שואלת, כי צלחת הקרואסונים עומדת ריקה וארבעת הרוגעלכים שנשארו בצלחת שלהם (שממוקמת בסמיכות מבהילה לדלת) נראים לי יבשושיים משהו.

"הם טריים!!!"- באה התשובה מהעייפונת. 

"ממתי?" - אני לא מוותרת... בליבי יש איזה ניצוצון של תקווה שהיא תגיד מלפני ממממ.... 4 שעות אולי?

-"מהבוקר = זה טרי. אם הייתי אומרת לך שזה מלפני יומיים- אז זה לא טרי" -באה התשובה.

הרמתי אליה מבט ועניתי- " אז כנראה שההגדרה שלי וההגדרה שלך לטריות היא שונה"

ופשוט יצאתי משם.

אני לא מהפולניות הקטנוניות האלה, אבל אין לי שום רצון להסביר מה יכול להיות טוב ברוגעלך

ששכב 9 שעות על צלחת ללא כיסוי, סופח להנאתו את הבלי העולם (תרתי משמע).

במקרה הזה רק רציתי משהו קטן לקחת הביתה שיהיה לערב. במקרה אחר זה יכול היה להיות 6 עוגות (120 ש"ח כ"א) לכבוד חגיגה על חתימת חוזה חדש מול לקוח גדול במקום העבודה שלי.

אני הלקוח שלא חוזר.