יום שני הגיע. סדר היום שלי- חוות דעתו של הרופא על הצילומים, מבט קל בשיניים שלי,

לאחר מכן אל השיננית אשר תוציא את המסלעה אשר בשיניי

 ואח"כ זק"א באים לפנות את חלקי גופתי.

שלב ראשון היה להבהיר היטב לרופא השיניים שהוא לא מתקרב אלי עם מכשירים לפני שהוא מרדים אותי היטב בכמות כפולה של סמים חוקיים.

השלב השני היה להעלות במערכת השמע את השירים היחידים שיכולים להרגיע אותי,

אני היסטרית בטיפולי שיניים, אם עוד לא הבנתם.

(תודה לזמר צחי פודור, תזכה למצוות)

ואז רק לעלות לכסא החשמלי.

הרופא העלה על המסך הדיגיטלי שמולי את תמונות השיניים שלי,

ולשמחתי הרבה ויתר על הרעיון שלו לשלוח אותי לכירורג חניכיים אשר ימשיך להתעלל בי בדרכו שלו.

בביקור הקודם הוא חשב שהעצב נפגע (או שמא אמר עצם? אולי גם שמיעתי נפגעה מהנפיחות בפרצוף?)

אבל הסתבר שלא.

נו, ודאי. שיניים זה דבר תורשתי, ואנחנו במשפחה עשויים כמו סוסי עבודה משובחים.

מזל שירשתי את זה מהצד של אמא.

אז יופי, כירורג בינתיים לא צריך. שני חורים צריך לסתום, להוציא שן בינה אחת ששכחה לצאת במועד והסתובבה בינתיים 90 מעלות קדימה,

(אותה הוא כן המליץ להוציא בניתוח, אני אתעלם בינתיים מההמלצה היקרה והכואבת שלו) 

וכתר שצריך לעשות על מבנה שרופא השיניים הקודם שלי משום מה לא עשה. יופי,

יהיה לי כתר, באמת הגיע הזמן שאני אהיה מלכה אחרי שבתור נסיכה נישקתי יותר מדי צפרדעים.

ואז גם המלך בעצמו ישלם על הכתר. מלכות לא מתעסקות עם זוטות כמו עינייני תשלומים, למשל.

משם עברתי באלונקה לשיננית. בחדר הסמוך.

את השירים העביר בכבודו ובעצמו הדוקטור תוך כדי שהוא שואל אותי שאלות על הטקסטים של השירים.

עניתי לו תשובה ברורה ככל שאפשר לענות עם פה מלא בצמרגפנים מגולגלים.

זה נשמע בערך כך. גוגודבאדהטקדיםטדובאדבו. (הוא כותב את הטקסטים שלו בעצמו)

השיננית התגלתה בתור בחורה חביבה, די צעירה (אולי יותר מדי?? אולי חסרת ניסיון..??)

אבל מסתבר שהיא כבר 16 שנה במקצוע.

התמונות שעל הקיר מעשה ידיה עזרו לי לדעת שאם היא אמנית כ"כ מוצלחת, היא חייבת להיות בן אדם רגיש ועדין.

זה לא הרגיע אותי.

היא הסבירה לי שהשיטה להוציא את המסלעה (היא אמרה אבנים, אבל תאמינו לי, זה מסלעה, רק חסרים כמה צמחים.)

היא משתמשת בשיטה של ויברציה שגורמת לאבנים לצאת. נו טוב, אני בעד ויברציה.

העיקר שזה יגמר בלי יותר מדי דם.

הויברציות האלה התגברו על המוזיקה, לכן נאלצתי לבדוק אם אני יכולה לשיר בעצמי תוך כדי טיפול. הסתבר שכן.

כלומר, לא הייתי עולה ככה להופיע בשום מקום, אבל גם רציתי לראות אם כאשר יפסק הרעש אני אגיע לאותה נקודה בשיר יחד עם הזמר. מן משחק כזה שאני ממציאה לעצמי כל פעם שיש הפרעות קליטת מוזיקה מסיבה זו או אחרת.

אחרי חצי לסת היא נתנה לי הפסקה לירוק את בליל האיכסה הזה שיצא לי מהפה עקב עבודתה היסודית,

הרגשתי (ונראיתי) כמו בסרט של רוקי עם סילבסטר סטלונה בסיבוב העשירי לקרב האיגרוף.

מסתבר שהיא שמה לב לנסיונותי הנואשים לשיר. הופס. פאדיחה,

נו מה ציפיתי? היא הרי מתעסקת לי מילימטר מהבפנוכו של מיתרי הקול.

עוד דרך לשבור את הקרח (ואת האבנים בשיניים שלי).

בסוף כל העינוי הזה, היא החליטה שאני צריכה לראות את הפה שלי במראה.

"נו? איך זה נראה עכשיו?" הבטתי בחניכיים המדממות שלי וקיוויתי שהדלקת תצא יחד עם הדם. ככה זה אמור להיות.

אח"כ היא לקחה קיסם עץ מעוצב וריחני והדגימה לי איך לטפל בעצמי בשיניים.

אם עוד נשאר לי קצת דם בגוף הוא יצא ממני בשלב הזה.

"בסדר, בסדר הבנתי.." התחננתי על נפשי שתעזוב אותי במנוחה,,

ירקתי את שאריות האבנים. אני צריכה לעשות טרייד אין עם קבלן בנין ולקבל דירה.

"עכשיו תשטפי עם החומר הזה ואל תאכלי חצי שעה."

שיהיה, שטפתי, ירקתי, ניסיתי לחייך . לא ממש הצלחתי...

ואז נכנס רופא השיניים וקבע לי תור לסתימה.

"מחר ב 9 בבוקר".

מחר? אולי תתן לי 48 שעות מנוחה כאות על התנהגות טובה?

אבל גם אני רוצה לגמור את המסע הזה, רשמתי ביומן לבוא מחר ב9 בבוקר.

כואבת וחבולה חזרתי הביתה. אותו ערב חגג העולם את וולנטיין.

מזל שאין לי עם מי להתנשק הערב.

להתראות מחר אצל הרופא! עושים סתימה!