שורקת.

ילדה קטנה בתוך בועת סבון גדולה. מתהלכת ושורקת לעצמה מביטה באדמה. מחכה שהבועה תתפוצץ, שישמע קולה.

הבועה התפוצצה. הילדה עדיין מתהלכת, מבטה באדמה. היא עוד שורקת. שריקה עדינה שכזאת וכמו שהתכוונה, מחממת לבבות. חודרת לכל לב ולב, מפייסת כעוסים, משמחת עצובים ונותנת תקווה לבודדים. שריקה אחת, פשוטה ומיוחדת. כל זה בזכות אותה ילדה אחת קטנה.

הכל מתמלא באושר, פורח ומלבב אבל משהו חסר שם, בין כל הרוגע והשמחה, הצחוק ואהבה עדיין מרחפת בועה. משהו לא ברור, הרי יכול להיות שמישהו לא נשבה. אכן כך, הילדה היא התשובה. המלודיה אינה מלטפת את ליבה ודווקא היא מכולן מרגישה בודדה.

בהתחלה היא חשבה שזה בגלל הבועה.שעוטפת אותה. כשהיא התפוצצה היא לא ידעה נפשה מאושר, אך במהרה שוב כבתה. השמחה התנדפה כלא הייתה ונותר בה רק העצב. התקווה עוד קיימת ולכן היא ממשיכה לשרוק, מביטה באדמה. היא עוד לא מבינה.

כל שעליה לעשות הוא לפקוח את העיניים, להרים מבטה מהאדמה ולהאמין. להבין שהלחן המיוחל יגיע לליבה, היא רק צריכה להקשיב.

כמעט והתעייפה, ישבה לה על סלע אל מול ההרים. מביטה באדמה. שריקתה נחלשה, היא הרימה מבט. לפתע שמעה קול חרישי, מין צליל חלומי. מעולם לא שמעה כמותו, בדל של חיוך עלה על שפתיה. היא בדרך לשם, היא תהייה מאושרת.

הילדה הקטנה ששרקה לליבם של תושבי העולם, רק הייתה צריכה לפקוח את עיניה. להבין שמה שחיפשה נמצאה מול עיניה.

צאו מהבועה, תסתכלו קדימה..