ביום חורפי אחד נפגשתי עם מאמן למפגש אימוני בטבע. ההנחיות שהוא נתן לי היו ברורות למדי : נערוך מפגש של שעה, חצי שעה תדברי ובחצי השני תשתקי. כל השבוע שקדם למפגש חשבתי על נושא לדבר עליו בחצי שעת הדיבור. לא ידעתי על מה לדבר, חשבתי לדבר על איך הכרתי את הבעל שלי ועל סיפור הולדתם של חמשת ילדי, הנושא נפסל מיד מחוסר עניין לציבור, אח"כ חשבתי לספר לו על השינוי שאני עוברת לקראת שינוי קריירה, הנושא נפסל כיוון שהיה בעצם נושא האימון כולו, חשבתי לדבר על כמה אני מחוברת לאדמת העמק הכבדה הזו וכמה אני אוהבת לטייל ולשתף אותו בקורות המשפחה...גם נושא זה נפסל באשמת כבדות יתר...בקיצור כל נושא שעלה במוחי נפסל מסיבה זו או אחרת והנה הגיעה יום המפגש ולי, הדברנית הידועה , לא היה על מה לדבר. נפגשנו באמצע שדה בו נבטי שיבולים, אמרתי שאין לי על מה לדבר ושרק ייתן לי כיוון ואתחיל לדבר עליו. הוא לא משתף פעולה, לא מסביר, לא מכוון...כלום. טוב, אמרתי, אם אין נושא אני שותקת כל השעה! הלכנו קצת בשדה, היה שימשי ונעים, ישבתי על האדמה, נשכבתי על העשבים, בהיתי בשמיים הכחולים, בציפורים הנודדות, בענני הנוצה הגבוהים. שותקת, הראש מלא במחשבות כועסות על המפגש המיותר הזה, על כך שאני קמה ולא חוזרת...ואז, ראיתי על האדמה החומה, הכבדה, בין נבטי השיבולים, אבן קטנה בצורת חץ , ועוד אבן חומה מאדמה, ועוד אבן להנה, ואבן משוננת ואבן חלקה, התחלתי לסדר אותן על האדמה בשורה, בעיגול, בספיראלה...ואז הבריקה במוחי המחשבה שבעצם אנחנו האנשים בנויים מאבנים, לכולנו אבני היסוד שהן הליבה שלנו הקוד הערכי שלנו, לכולנו אבני משקע, אבנים ששקעו אצלינו בעקבות חוויות טובות יותר וטובות פחות, ובעצם כל מה שאנחנו רוצים הוא לפלס לנו דרך : להזיז אבנים גדולות או קטנות החוסמות לנו את האופק, להוריד אבנים מהלב או מהראש, או מהכתפיים...אנחנו רק צריכים להזיז אבן אחת קטנה ליצירת שינוי גדול!

זוהי כל התורה, תורת אבני הדרך...

את המפגש עם אותו מאמן סיימתי בהודייה גדולה על שבזכות שעת השתיקה הגעתי אל התובנה המלווה אותי מאז.

שבת שלום לכם, מנורית אבני דרך - מורת דרך לשינוי