פוסטים פופולאריים
-
ליצנות רפואית
14/6/20 | 1161 צפיות
-
סולו ערק
20/6/20 | 1043 צפיות
-
בסוד תפילת ערער
2/7/20 | 641 צפיות
-
הדרך היחידה ללמוד לעוף
4/7/20 | 626 צפיות
-
שום שרוף אינו כלום
6/6/20 | 741 צפיות
-
אבק דרכים
7/9/10 | 311 צפיות
פוסטים אחרונים
- הדרך היחידה ללמוד לעוף 4/7/20
- בסוד תפילת ערער 2/7/20
- סולו ערק 20/6/20
- ליצנות רפואית 14/6/20
- שום שרוף אינו כלום 6/6/20
- אלחנדרה 29/5/20
להקיא בשורות קצרות
לפרוץ את הקקטוס עם חרב של נוצות להעביר לי על העור את הצד הקוצני של ה אלוורה. המרפאה. לסרב. לסרב. לסרב לכניעה או להיכנע למלחמה סירנה וצ'קלקה אדומה להיענות לשירת התהומות. להתברווז ולא באמבטיה. ולא במיטה להתברווז על האגם הקפוא שאתה סדקים סדקים Cracks זו מילה מדויקת באנגלית מעבירה את החוויה. יותר מאשר בעברית. תשוקות של ברזל מלובן לחלום אותו עובר לי על הגוף זין קפוא זרע רותח לב שנוזל עליי כל הדם הזה. היית יפה כשהיית פצוע ללקק. ללקק. ללקק. ומתחת יֶשְנָה מפלצת רגשות יְשָנַה מתעוררת ויְשֵנָה מחככת ידיים בהנאה אל מול הדבר הזה שנקרע. עיניים כמו גדר תיל שואת-המבט-החודר-שלי קלגס רגשות דורסני. הרסני ומדים עם כפתורי דמעות נוצצות הבזקים שכאלה שנינו מסתנוורים. נועצת בך מבט אתה מבקש מקלט בכר בציפית אדומה בציפייה למה. למה. אני פחד האלוהימה שלך ושאיפתך הגואה, כביכול. כביכול, אני אומרת ולא סתם. והמבין- לא יבין לעולם כי זה תחום אחר השכל כאמור, עושה פרסה. נשאר רק לתת לחושך להיכנס ולהישאר עיוורת. כמו כשלקחתי את הקבוצה של הבדידים למרכז ההוא ביפו נא-לגעת. עוד מתלבטת אם זה לצערי או לצערך או לשמחתזקנתי זה שאני רואה טוב יותר באפילה. ---------- עודפם הכתיבה הזולה הזו כמו גרביונים שלפני רגע הידרו בגאון איזו רגל מפוארת איזו ירך שבירה ועכשיו נתגלתה בם רכבת-חורים רכבת-הרים-תקועה והם זרוקים, מגולגלים לתוך עצמם מושלכים לפינה הזו שסובלת את הכל. עודפם היא מקיאה. סתם כך. ביוזמתה ---------- והשיר הזה מסתובב לי בחללית עכשיו (זה קוב מדבר בסוף. ויודע מה הוא אומר) ואתה יודע שאני אוהבת אותך ככה, בהמי-פיזי-ממוקד-בתאווה-ותועבה. אבל זה היה הרמב"ם שדיבר על מינונים. חוצמזה. שאני אוהבת אותך ככה רק איתי. רק עליי מילות שייכות. זה קטע כזה אצלי ---------- דמות שטוחה ועוד אחת יושבות בשקט, אין מילים לתאר ואין למה גם. יורדים במדרגות נאחזים במעקות מתאמצים מנסים משתדלים ומועדים. קור וחור שקט בלילה הזה, אנחנו בכוח המשיכה ממשיכים קדימה תלושים בין הבתים מוקפים במרפסות חסרי כל ואין לנו כלום. אנחנו חופשיים בחלל שני אטומים קטנטנים שמחפשים בשקט צורת ירח של חיוך. כלכך טבעי לאהוב אותך, כלכך מסכן לי אותי במין מערבולת מעורפלת מנותקת מיוסרת חיה בעולם שלא קיים על מדרכות לא ממשיות בכבישים רחוקים ונסיעות בהזיות. מתהלכת במקום אחר מדברת ממקום אחר מנסה בלי הפסקה להיות בלי לקוות. והחור שלי הרמטי מרחב מוגן וסופי שטעויות לא קורות ושטויות לא נפלטות וכלום לא יקרה, לא קיים באמת. נמחקים אין יכולת להרגיש יותר כי כבר הרגשנו ומה מצחיק בחור הזה, גם בו הייתי וצעדתי את הקצה. ואתה שם מתבונן בעיניים הרוסות על הטירוף שלי קצת רוצה להגיע אך שבוי בערמות של מה. קצת מלל לאוויר הקר וקצת חיבה כי אי אפשר ותכונות משונות יוצאות בין השורות, מפלצות של חוסר מתפתלות ונעלמות ואז מישהו מכבה את הפסקול הזול ואנחנו רצים לחופשי שתי דמויות שטוחות מודבקות לטפט בלילה, הרחובות מסכנים דלוחים כמונו, המרצפות מזוהמות מקיא ובדלים ואנחנו בכמיהה לא מוותרים ועדיין רוצים. אתה מתבייש כלכך בצורה, בבושה באיבוד האנושיות כשהמצקצקים בודקים, ואני לא ממשית סתם עושה ניסויים בדמיונות וחלומות. פחדנית בורחת למראה, מייפה את המפלצת, מתעלפת, מתיישבת אתה כן קיים מסתכל עליי בעידוד וגאולה אני מתגלגלת פנימה נצחית כשבלול בחור. והעיניים בוחנות את הסביבה והראשים מסתחררים על הציר נדבקים לאוויר, שורפים את הנשמה שמתחבאת עמוק בחוק, ומשהו קורה, משהו מתמוסס בחדר והילה חזקה פורצת ממך אתה נעקר מהפוסטר ומתמזג בנוף, הכל לבן ונושם וחי, הצלילה, הנסיקה שלך היא כבר לא שטוחה כלכך. אני עדיין לא שם נעה על הציר שבין רצון וצורך ועיקור התכווצתי לחיה הזרה, אני שלושת הקופים לא שומעת לא אומרת לא רואה. הלוואי. מועדת בין איטומים לשיממון בדרך חזרה אני כבר לא יודעת אם אלה שתי דמויות או סרט מבעד לקופסא המכאניקה מפעילה גלגלים במוח ושואפת לביית את המצב להתחזק ולהתחמם. שוב חוזר לו הניגון הקטן שלא נחשב ונעלם, אז קרועים לשניים מביטים לצדדים כל אחד רוצה להכיל תמונות קצרות ואירועים. מכונסים מעוצבים לכעוס בפחד מתבוננים נדלקים מהחירות ברגש, וזה עוד כלום כי זה נמשך- וכמו בטבע במחזוריות, נאחזים במעקות הפעם בשתי ידיים לא רואים לא מסתכלים צרכים בקו ישר אנחנו מתעקמים לאט ------------ (ר. טל) הלכתי לאיבוד לפני שלושה ימים חיפשתי את עצמי במקום בו הלב והיד פועמים
הגפתי את התריסים כמה פעמים משחקי אור וחושך מחברים את הנפש עם הגוף - ידיים מציירות מפלצות בצללים הפחד נחשף ללא רחמים
העברתי יד על הפסיפס בחדר המקלחת במקום בו הקאתי את המילים לראשונה נשטפתי מזוהמה חדשה זוהמה ואהבה גם יחד
הזזתי את מעצור הדלת שלא תדלוף טיפה של מציאות לקופסה שלי תפקח את עיניי, תעורר אותי ----------- לב של פרא. לב של מלך. לב של ילד. הכל אני זוכרת את כל ה אתה. |
תגובות אחרונות
-
אסקרינה
בתגובה על ליצנות רפואית
-
שטוטית
בתגובה על שום שרוף אינו כלום
-
תנועת כמוך
בתגובה על אלחנדרה
-
תנועת כמוך
בתגובה על 18+
-
שטוטית
בתגובה על זה בול בפוני
-
אסקרינה
בתגובה על כביסה עדינה
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לפי הבנתי - להחביא - להתחבא מאחורי גולשות רפאים :)
(פתאום שמתי לב שפספסתי את התגובה שלך. מישו היה אומר משהו על הכחשה והדחקה. אולי של המפלצת הזאת שלפעמים עושה מה שהיא רוצה ומרימה את ראשה, כמו מאיימת עליי)
תודה הנר. המילים שלך זה הרבה יותר.
תודה
(גמאני רוצה להיות עם ראניה)
תודה-דאק
(באמשלי לא הבנתי מה לא להחביא אבל אני אשתדל)
וולקאם ראניה
אני עם ראניה!!!!
(ואני נטולת כוכבים).
(אנימל יקרה. לב שפועם איתי מרחוק
ב-די-יוק כזה שאת
עם העטיפה)
תודה. הדופק שלך- קול ברמה נשמע.
שבתש-לום.
(טיקים באפילה)
תודה בנג'
לכבודך שקוראת אותי בעיניים פקוחות ובאוזניים קשובות
ועם הלב שלך. שמבין.
תודה שטבעי לך. ותודה שאת רואה אותי גם בחושך של ההקאה הזאת.
תודה ושבת שלום.
(עשית לי חיוך בתנועה דו-כיוונית)
תודה
(לפעמים הייתי רוצה לאבד קצת. זה יכוליות כבד לזכור את הכל)
תודה פיני. שאתה בא לבור.
(ואריכות ימי שישי ושבת) תודה
בואי.
פתחי זרועותייך.
חיבוק עוטףףףףףףףףףףף
את משהו שהוא באמת שחור
והעיניים שלך רואת הרבה מעבר.
בעיקר לב. מציאות , הזיה.
כמובן שלא רק.
מצאתי גם... אחשוורוש. ( אחת שתיים שלוש)
אי אפשר בלי חגים
ואלה הקרבים כה מתקשרים למה שקורה סביבנו.
ושתי והמן הרשע. מפרס....
אח"כ הפרעונים המתחדשים עלינו לטובה. מצרים חדשה.
כל כך טבעי לי....
לאהוב את כל מה שכתוב כאן.
לגמוע.
לשכל מותר לפעמים לעשות פרסה..
ולאפשר רק לחושך להיכנס ולהישאר קצת עיוורת.
הכל בגדר המותר.
"לב של פרא. לב של מלך. לב של ילד.
הכל אני זוכרת"
בור סוד שאינו מאבד טיפה.