מערכת החינוך שלנו מתקדמת לאחור. הבוקר קראתי בעיתון, שהצליחה להגיע כבר אל שיטות החינוך של תחילת המאה הקודמת: חינוך שהוא למעשה אילוף. מתכננים לאלץ את תלמידי התיכון לשנן שירה בעל-פה. משרד החינוך בעזרת הורים אדישים לילדיהם, הצליחו להפוך את בתי הספר התיכונים למפעלים להחזקת הנוער במסגרות ששתי מטרות להן: א. לייצר כמה שיותר זכאויות לתעודות בגרו. ב. להחזיק את הנוער במסגרות סתמיות עד שיעבור למסגרת הצבאית. ובאמת רוב ההורים רואים את בית הספר מקום שבו שוהים ילדיהם חצי יום כדי שלא יסתובבו ברחוב שהשפעתו מזיקה.

בילדותי באירופה למדתי בבית ספר של נזירים קתולים ממסדר הישועיים. שם הכל נלמד בעל פה. לא רק שירה. למדנו ספרי לימוד שלמים של גאוגרפיה והיסטוריה בעל-פה. אף אחד לא התעניין אם גם הבנו את מה שדקלמנו על-פה במבחנים. בכלל, ילדי שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת היו ילדים מדקלמים. ילדים שקל להפוך אותם לאומרי הן, עדרים של כבשים ממושמעים בבגרותם. ואני יודע על בשרי כמה לימוד שירה בעל-פה הוא מקומם, דוחה ומעליב. לאף אחד לא אכפת מה הילד חושב כל עוד הוא מקיים את החובה הקטנה שלו לדקלם על פה את מה שהקציבו לו. למזלי הטוב כאן בארץ לימדה אותי בבית הספר התיכון מורה לספרות מופלאה - מילכה אורינובסקי. ודברים בשירה שלמדתי כמו תוכי בעל פה היא הצליחה להבהיר ולעורר בהם עניין כי דאגה שגם נבין אותם ונחשוב עליהם. והחשוב מכל: כל הרהור על שירה הוא לגיטימי. וזה מה שמשרד החינוך עומד למנוע מילדינו כשהוא מכריח אותם לשנן שירה בעל-פה. ילדים אלה, שעברו את האינדוקטרינציה הנלוזה של משרד החינוך, לעולם לא יכירו את ההנאה של קריאת שירה מרצון והבנתה. בכך הם יהפכו לקצת נכים רוחנית - בוגרי המפעל של גדעון סער. 

אנסה, בכוחי הדל, להדגים ולאייר לחמשת קוראי את כוונתי. אצל הנזירים הקתולים בילדותי למדתי על-פה שנים או שלשה משיריו של הורטיוס בלטינית. עברתי את המבחן ושכחתי אותם כי לא הבנתי על מה הוא מדבר. אצל מילכה אורינובסקי למדתי שהוא כתב ברומי שירה לירית כמה עשרות שנים לפני שישו נולד. היא קראה שירים שלו וספרה לנו מה היא מרגישה וחושבת עליהם. ממנה למדתי שהאיש הזה, לפני קצת יותר מאלפיים שנים הטיף בשירתו ל - CARPE DIEM - כלומר, "חיה את היום!" מושג נפלא שמי שחי 2000 שנה אחרי המשורר יכול להזדהות אתם ואפילו להתלהב מהם. וגם למדתי באותה הזדמנות שהוא אמר פעם משהו כזה: "טוב ומכובד לאדם למות בעד ארצו". ואני חשבתי אז וגם אמרתי למורה שלי, שזו אמירה מטומטמת לעילא. והמורה שלי רק חייכה ואמרה לי שכל אחד חושב עם מוחו הוא. 

כל מה שהכריחו אותי ללמוד על-פה בילדותי שכחתי מזמן וממרחק השנים אני יודע שגם לא הועיל לי בכלום. אבל אהבת הספרות והשירה שמילכה אורינובסקי ידעה להנחיל לי, היא אחד ממקורות האושר החשובים שליוו אותי כל חיי.