יענקי ציפרשטיין החליט להיות בן אדם חשוב.
למה? אז קודםֿכל, ככה. הוא לא חייב למסור דין וחשבון לאף אחד.
שנית, עד עכשיו הוא כמעט אף פעם לא הצליח לעמוד בהצלחה בהחלטות שקיבל. תמיד הוא היה מתיישב באיזשהו שלב. הפעם, כך אמר לעצמו, סוף כל סוף מצאתי החלטה שלא תהיה לי כל בעיה לעמוד בה. לא שהחלטה להיות בן אדם חשוב זו החלטה שכלֿכך קל לעמוד בה, אבל לבן אדם חשוב אין בעיה לעמוד גם בהחלטות שלא כלֿכך קל לעמוד בהן.
פעם בחור לא היה צריך להתאמץ הרבה, בכדי להיות בן אדם חשוב. הוא היה יכול לאמץ לעצמו כמה מנהגי חשיבות וללכת בתחושה של אדם חשוב.
היו כאלו שהחשיבות שלהם התבטאה בזה שמשוםֿמה תמיד לבשו את החולצה כך, שאפשר יהיה לראות שיש לה משולשים בצבע תכלת בשני הצדדים למטה. למה? כי זה חשוב. זה אומר: אם הבן אדם לובש חולצת מותג שעולה פי שניים מחולצה רגילה, סימן שהוא שווה משהו. אם הוא גם נועל נעלים איכותיות שהאורך שלהן נמשך הרבה מעבר לאצבעות, כאילו שהתקינו שם מקום מיוחד להחביא דיסקֿאוןֿקי או חטיף שוקולד "פסק זמן" מעוך, זה כבר היה נחשב שיא החשיבות. אבל אחרי שהשוק התחיל להתמלא בחיקויים זולים של נעלי יוקרה וחולצות מותג, כבר כמעט אי אפשר היה לדעת מי באמת חשוב ומי רק עושה את עצמו חשוב.
היו כאלו שאימצו לעצמם מנהג לבוא לאירועים כשהעניבה מונחת להם ברישול על הצוואר, ורק אחרי שנכנסו למרכז אולם האירועים, היו מתחילים לקשור את העניבה בניחותא ובשיא האדישות — כאילו ביקשו להכריז באזני כל הנוכחים: אני לא סופר כאן אף אחד.
אבל ככל שהתרבו החשובים שאימצו לעצמם כהנה וכהנה מנהגי חשיבות קלים לביצוע, כך הלכה החשיבות והתמעטה, עד שנוצר מצב שבכדי להיות חשוב נחשב, צריך היה להשקיע.
את הצעדים הראשונים בתור בן אדם חשוב, שקנה את חשיבותו במאמץ מיוחד, עשה יענקי ציפרשטיין כצענטעראן של בית הכנסת.
להיות צענטעראן זאת לא משימה שמתאימה לכל אחד. היא דורשת הקפדה על עירנות מרבית. הצענטעראן מסיים את השמונה עשרה שלו בדרך כלל בין הראשונים ומיד מתחיל לבדוק מי מהמתפללים סיים כבר את השמונה עשרה. הוא מונה אותם אחד לאחד, ואז, כשעשרה מתפללים סיימו את התפילה בלחש, אוֿאז על השנייה הוא מכה על השולחן שתי מכות יבשות, ככה בעדינות, שמשמעותן לבעל התפילה: נו, תתחיל כבר. למה אתה מחכה?
לא תמיד הבעלֿתפילה מבין את משמעות צלילי המכות שניחתו על השולחן על ידי הצענטעראן. לפעמים הוא מעדיף, ליתר ביטחון, לבדוק בעצמו אם אפשר כבר להתחיל חזרת הש"ץ. אבל צענטעראן רציני לא ייתן לו לבזבז זמן יקר סתם כך: נוֿנו, טירחא דציבורא — הוא יכריז בקול — תתחיל כבר. יש לך כבר כמעט שני מניינים. למה אתה מחכה, למשיח?
צענטעראן מוצלח מכיר כבר את בעלי התפילה שמעדיפים לספור לבד. כדי שלא יהיה טירחא דציבורא הוא מתחיל להלחיץ את הש"ץ כבר עם תשעה שסיימו את התפילה, כך שעד שהשלעפער יספור בעצמו, ממילא כבר יהיה מניין.
תפקיד הצענטעראן לא סיפק את יענקי ציפרשטיין. בכדי להיות חשוב בקנה מידה ארצי, הוא קיבל על עצמו משימה נוספת בכלל לא קלה: להידחף לתוך תמונות הרבנים.
במסגרת התפקיד, הוא מטריח את עצמו מאירוע לאירוע, ומתמקם מאחורי הרבנים, כך שיוכלו לראות אותו בכל התמונות. זה מאוד חשוב. אנשים הרי מבינים שאם הוא נמצא בתמונות, הוא לא נתקע שם סתם כך. מסתמא הוא מאוד מקורב. יכול להיות אפילו שהרב ביקש ממנו לעמוד לידו כדי שאם פתאום תתעורר לו איזושהי שאלה, שיהיה לו את מי לשאול.
לא כל המשב"קים והמקורביםֿבאמת מתייחסים אליו בכל הכבוד הראוי, אבל מה שחשוב לו, זה לא מה חושבים עליו המשב"קים. אלא מה חושבים אלו שרואים את התמונות בעיתונים. להם הרי אין כל בעיה להתיחס בכל הכבוד הראוי לכל מי שמופיעים בתמונות. אותם לא מעניין אם מישהו מתפרסם שם בגלל שהוא רב חשוב, או בגלל שהוא חבר של הצלם או אפילו תמורת תשלום הוגן. מה שחשוב להם זה, שיהיו כמה שיותר תמונות וכמה שיותר מעניינות.
פעם אחת, אחרי שיענקי ציפרשטיין השקיע מאמץ מיוחד כדי להידחף לתמונה, הוא התאכזב לראות שבסופו של דבר בעיתון חתכו את התמונה והוא לא נכנס.
— למה חתכו אותי מהתמונה? — הוא שאל בהזדמנות הראשונה את מבצעי הפשע.
— בגלל שלא היה מקום — נאמר לו מיניה וביה.
— אז לא יכולתם להוריד את הרב?