אחד הנושאים שניתנו לנו באחד ממבחני החיבור בתיכון היה אימרתם של חז"ל: “אין האילן מתחזק אלא משנשבו בו רוחות". ההצלחה שלי בחיבורים היתה בקשר ישיר עם מידת הרגש שהעלה אצלי הנושא וזה היה אחד החיבורים הטובים כי האמירה הזו הרגיזה אותי במיוחד. כבר אז עניינו אותי נושאים פסיכולוגים אישיים ולכן שלא כמו התלמידה הטובה בכיתה, לא לקחתי את האמירה לכיוון הלאומי אלא לכיוון הפסיכולוגי וטענתי שהיא שגויה מכל וכל. ילדים שעברו טראומות, כך טענתי, אינם מתחשלים מזה אלא נחלשים מזה.
אתמול, בהרצאה של איזה פרופסור מאחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב, שמעתי אישור ביולוגי למה שהרגשתי כבר בנעורי. לא רק שמה שלא הורג אינו מחשל אלא שהוא הופך אותך לרגיש יותר. הרבה פעמים הגוף מפתח רגישות למשהו רק אחרי כמה פעמים שהוא נחשף לאותו הדבר. לדוגמה, ייתכן שאדם לא יגיב בפעם הראשונה לקוקאין אבל ככל שהוא ייקח את החומר יותר פעמים הוא יהיה רגיש יותר.
אותו הדבר נכון לסטרסורים (גורמי לחץ) – ככל שהאדם נחשף ליותר סטרסורים בחייו (בעיקר בחייו המוקדמים) הגוף מפתח יותר רגישות להורמוני הסטרס (כגון קורטיזול) ומגיב יותר בחריפות. למעשה, נמצא שבאופן סטטיסטי אחד מגורמי הסיכון המובהקים לפתוח דיכאון הוא מספר הסטרסורים שאדם חווה בילדותו או בהיותו נער.
על עצמי הרגשתי שהחומרה של התגובה שלי התגברה ככל שנחשפתי ליותר מקרים של סטרס לא רק בילדות אלא גם בגיל מבוגר. בגיל צעיר הייתי מסוגלת להתגבר הרבה יותר בקלות על אסון או פגיעה אבל כל פעם שדבר כזה הופיע בחיי שוב היכולת שלי להתגבר נחלשה ונחלשה. כיום, נראה לי, שגם משב רוח קליל ישבור את ענפי. |