השתים ישבו דמומות,  ראשיהן מונחים על גבה המגודל של מיני הכלבה כמו היה גבה כרית. הן הקשיבו בדומיה לגשם הזלעפות שניתך בחוץ, מצליף בחמת זעם על סביבותיו. בחדר פנימה שרר חום נעים. "יודעת טל", אמרה קאדו, מעבירה יד בשיערה השופע, "הורי מספרים לי תמיד שהם בחרו בי, כי הייתי כזו מתוקה, יפיפיה."   "נכון" הסכימה טל, זה לא כמו בלידה, שאז אין להורים  ברירה אלא לקחת את מה שיש".  "אז אני תמיד שואלת אותם, את הורי", המשיכה קאדו כאילו לא הופרעה כלל על ידי חברתה, "אני שואלת אותם שאם אני באמת הייתי כזו מציאה כמו שאתם מספרים ומתארים אותי, מדוע לא לקחה אותי הביתה האשה שילדה אותי? "   "את אינך מקילה עליהם", אמרה לה טל. והמשיכה לשאול: "ומה הם משיבים לך על כך, הוריך?"

 "אמי אמרה לי, שהם אינם יודעים בדיוק מהי הסיבה שהיא לא לקחה אותי. רק ברור להם בצורה  הבהירה ביותר, שאם נהגה כפי  שנהגה, היה לה בוודאי קשה ביותר. העובדה שהיא לא ביצעה  הפלה מלאכותית, דוקא מוכיחה שהיא רצתה בי. כלומר כך אמי מסבירה זאת. בודאי חשבה תחילה שתוכל לגדל אותי, ורק כשהסתבר לה שלא תוכל, ואין לה כל ברירה, רק אז ויתרה עלי, ובודאי ניקרעה בתוכה כשחתמה על טופס ההסכמה למסור אותי לאימוץ".  טל הציצה בקאדו. פניה של זו היו עתה קשים כאבן. שוב חלפה שעה בשתיקה ארוכה לתוך הלילה ותווי פניה של קאדו שבו והתרככו כשעלתה בשיחתן של הבנות דמותה של גו'די אמה. "תמיד אומרים לנו, לי ולאמי, שאנחנו דומות"

"זה באמת נכון קאדו"  אישרה טל. היא ספקה כפיה בהתלהבות ."אתן נראות כשתי אחיות, קאדו. "אימי", המשיכה טל ואמרה "אימי קצת מבוגרת, אז קשה להגיד שאנחנו דומות". עתה חשו השתים הקלה עצומה על שפרקו מעל ליבן מעט מהמשא אשר נשאו בתוכן. המוסיקה מהרדיו השתפכה ומילאה את החדר כולו, מקנה למקום אוירה שלווה ורוגעת. נקישה חרישית נשמעה מעל דלת חדרה של קאדו. ראשה של ג'ודי הציץ. "הכנתי כריכים וקנקן מיץ. אתן ודאי רעבות."

"ועוד איך!" ענו השתים בבת אחת, וכאילו על פי דחף בלתי ניתן לכיבוש, רצה קאדו במפתיע  לעבר אמה, חיבקה אותה ונשקה לה נשיקה ארוכה על לחייה. ג'ודי הופתעה, אך לא הראתה זאת. היא תפסה בחוש האם שבה, כי פרץ רגשות זה הינו סופו של משהו שאירע כאן בין השתים. "יש להן מהמשותף " חשבה. ג'ודי היתנערה ממחשבותיה ושבה למטבח, בעוד הבנות משתדלות ברעבונן העצום, שלא להותיר בצלחת שריד ופליט. מעתה נניח לזמן מה לקאדו ולמשפחתה, ונשוב במנהרת הזמן,שש עשרה שנים לאחור, חזרה לתל אביב של אותם הימים. מי שהיה מטריח עצמו לקרוא בעיתונים של אותם הימים, היה מוצא שבתאריך 15. 3. 78  דווח בעיתונים בהרחבה על נערה שנעדרה מביתה.

בעיתון נאמר בלשון יבשה וצחיחה כי נעדרת מביתה הנערה גאולה בת חיים קינן . עוד נמסר בכתבה כי לאחרונה נראתה ליד ביתה בתל אביב רחוב המכבים 28. בידיעה נמסר תיאורה :

"בעלת שיער שחור וארוך, אסוף סביב פניה, עצמות לחייה בולטות, גובהה 1.73 ס"מ ועינייה ירוקות. גיל הנעדרת 16.5 שנה. כל היודע דבר על מקום הימצאה מבקש לפנות לתחנת המשטרה הקרובה ביותר".

גאולה, הנערה הנעדרת, סיימה לקרוא את העיתון. פנייה היו אפורים כשק והיא חזרה וקראה את הידיעה על העדרה. היא נרגעה מעט בראותה שתמונתה בעיתון לא הייתה ברורה דיה, באופן שיקשה על הקוראים לזהות אותה, אך ליתר ביטחון הרכיבה משקפי שמש כהים שטשטשו במעט את דמותה. היא הציצה בחטף בראי, בוחנת את דמותה המאופרת ודעתה נחה עליה. עתה נראתה שונה מן הנערה שתמונתה פורסמה בעיתון.        

 גאולה ישבה בבית קפה קטן, ברחוב נידח בצפונה של העיר, סמוך לנמל.ראשה היה מוטה מטה, וידה תמכה בסנטרה הנאה. אנחה כבדה קרעה את לבה. למקרא הידיעה בעיתון הבינה כי הרחיקה לכת. העלמותה מבית הוריה גרמה להם להודיע על כך למשטרה, ועתה עסקו רבים בחיפושים אחריה. היא כמעט יכלה לחוש בחרדתה של הוריה. בסתר לבה קיוותה כי אכן הם פוחדים, יראים לגורלה "סוף סוף אכפת להם ממני"

בתוך תוכה חשה כי עשתה את הדבר הנכון "וכי איזו ברירה נותרה לי עוד?" חשבה. היטב נצרה בלבה את זכר נסיונה העקר לספר לאמה, שהייתה עורכת דין מפורסמת את הבעיה שהעיקה עליה. זו שמה ללעג כל נסיון רציני של בתה לשוחח עמה של ענייניה האישיים. אחת הפעמים הנדירות שהואילה לשוחח עמה שעה ארוכה, הזהירה אותה האם כי אל לה, לגאולה, לשכוח את דבר מוצאה. "את שייכת בתי למשפחת מצליחנים, ואוי לנו אם נגרום זה לזה בושה, כי לא נוכל להביט אח"כ הישר בעיני האנשים ". אביה של גאולה היה רופא ידוע, מומחה בתחומו ואף הוא דרש מבני משפחתו להתנהג באופן שלא יכתים את המוניטין שיצא למשפחה. האמת ניתנת להאמר שאז, במהלך אותה שיחה עם אמה, עלה במוחה של האם החשד כי גאולה מעורבת במעשה שלא ייעשה. אך מיד ביטלה במחשבתה את האפשרות הזו בדחותה שוב ושוב את נסיונות הבת להשמיע את זעקתה. גאולה אמנם העמידה פנים כאילו קרה המקרה לחברתה, אך האם, שהייתה מרוכזת אך ורק בעצמה ובעבודתה, לא גילתה כל עניין בדברי בתה. מכך הסיקה גאולה, שאין לה דריסת רגל בעולמה המסוגר של האם. כוכבה של האם דרך, מאיר בתוכו את דרכה המקצועית הסלולה ואוי לאדם שהיה עומד בדרכה ובתה בכלל זה.

גאולה שבה ונקרעה בתוכה, זוכרת כי ממילא היה תמיד הבית ריק כשהייתה שבה מבית הספר. ההורים נתנו לה מפתח להכנס וכסף לאכול במסעדה, אך לך לספר למפתח את קורות היום ומה מעיק על לבך. היא שבה וגמעה מהתה הפושר שהיה מונח לפניה על הדלפק. עתה שבה ונזכרה בפליאה עצומה כי ראתה את תמונה מודבקת התחנות האוטובוס. היא תהתה מי היה מסוגל להשקיע ולטרוח כל כך בחיפוש אחריה. היה וודאי לה כי דבר העלמה ממילא לא מעניין איש. פרשת בריחתה הייתה קשורה בחברות העמוקה והאוהבת בינה לבין ירדן. ירדן היה נער כחוש למראה, עינייו היו מלוכסנות משהו, ושיניו חזקות וצחורות. רק בקצה שן אחת, במקום שלא נראה כמעט, נגלה כתם קטן של עששת. אך ירדן הניח לו, לחור, שהתפשט והתרחב, שכן פחדו ממקדחת השיניים היה רב יותר מאימת החור שבשן.  בעודה שבה ולוגמת מהתה, העלתה בזכרונה את אותו היום בו עלתה מהמים בריצה. היה זה יום מר ונמהר, שירדן רץ בעקבותיה, קליל כאייל כמרחף על החול החם.  הוא תפס במותניה הדקיקים ויחדיו מעדו ונפלו על החול החם. " תזהר ירדן", גנחה באפס נשימה, "החול נכנס לי לעניים," כיהתה בו בפינוק. לאחר מכן תינו אהבים בפראות וברעבתנות, ומשנגמר הכל שכבו שותקים במבוכה. גאולה התגלגה על ביטנה, מרפרקדת על החול החמים שקלט את גופה הצעיר. ירדן אף הוא מיהר והתהפך על צידו, מתפעם מיופיה: "את נפלאה" אמר לה בפעם המי יודע כמה, ואז שבו שיפתותיהם ונפגשו בנשיקת אוהבים.

גאולה, שהייתה  ישובה בבית הקפה, חזרה באחת לקרקע המציאות. היא המשיכה לבהות מבעד לחלון הזכוכית הגדול שהיה מכוסה בווילון לבן גדול. חשכה כבדה ירדה על הארץ, ועינייה הבוהות בגשם שירד בלי הפוגה נראו כשני כתמי צל כהים. כמו מחלום רחוק, כמו בסרט שהואטה מהירותו, כך שבו ועלו לנגד ענייה המראות הצפונים בזכרונה. תחילה, כך  זכרה, לא חשה בטוב. "זה יעבור", חשבה, מבלי שיעלה בדעתה אף צל צילו של חשד, כי יש קשר בין הרגשתה לאותה התרחשות על חוף הים..

הצרה הייתה שלא נמצא לה שום אדם שתוכל לשים בו את מבטחה. לאמה כזכור, היה משרד משגשג לעריכת דין, שהעסיק אותה יומם וליל והיא לא נמצאה כמעט בבית. אביה לא מצא לו לנכון להקדיש מזמנו היקר לבתו, וכך לבסוף מצאה עצמה עזובה לבדה, בלי קרוב וגואל , שתוכל  לחלוק עמו את סודה.

היא שבה ונשבעה כי לא תבקש שוב לעולם טובה מבני ביתה, על שלא עמדו לצידה בשעות הקשות. אף כי התגנב ללבה החשש בדבר תוצאות מעשה האהבה, לא העזה להסתכן ולגשת לבדיקות אצל רופא המשפחה.  בהברקה של רגע החליטה כי תיגש למרפאה מרוחקת ממקום מגוריה בצידה השני של העיר. וכן היא נרשמה שם בשם בדוי, מפוחדת עד מוות. כך המתינה גאולה בבדידות מכאיבה לתוצאות של בדיקת השתן  שמסרה לאחות. הרופא קרא בכל לנערה להכנס ללשכתו. "מזל טוב גברתי", הציץ לעברה בחטף. נשימתה כמעט פרחה מפחד וברכיה פקו.  היא החווירה וכמעט חישבה להתעלף. גאולה מסרה במרפאה פרטים כוזבים על גילה ועל זהותה, ומאחר שכך, גם הרופא נפל במלכודת. הוא סבר כי גאולה, שנראתה צעירה אמנם, נשואה, וברי היה לו כי היא תשמח לדעת כי היא בהריון "הרי לשם כך באת אליי, לא כן?" שאל בחיוך. גאולה הליטה בידיה את פניה, ורק זכרה כי הרופא ביקש ממנה למסור ברכות גם לבעלה. מאז החלו הסיוטים לפקוד את הנערה. היא החלה לגנוח משנתה, והרבתה לבכות. הוריה אף לא טרחו לרדת לפשרה של התנהגותה המוזרה. פעם בפגישת בוקר חטופה ליד שולחן האוכל, בטרם יצאו איש לדרכו, פטרו האם והאב את התנהגות בתם כשגיונות גיל הנעורים. "כשתתבגר זה יעבור לה"  גיחך האב, נשנק בשתיית הקפה, שכן מיהר לעבודתו.   ככל שחלפו הימים, חשה הנערה מחנק. העולם הלך וסגר עליה מכל עבר. היא ביקשה לזעוק לעזרה אך ידעה כי זעקותיה לא יועילו לה כי ממילא איש לא יטרח להקשיב לה. פחדה מהבלתי ידוע היה עצום. לא פעם מצאה עצמה משותקת מאימה.

כשגברה עליה מצוקתה, ערכה ביקור נוסף אצל הרופא, ומבויישת צייתה להוראותיו כשביקש ממנה להתערטל. עיניו בחנו את גופה המרעיד, וכאשר חשה במגע המכשיו שננעץ בנרתיקה, נתקפה בצמרמורית עזה"את יכולה לשוב ולהתלבש" אמר לה ביבושת "סיימנו ?" שאלה בקול רועד "כן. המתיני בחוץ בבקשה"

דקות ספורות חלפו וכבר נקראה לשוב למשרדו של הרופא. פניו היו חמורי סבר והייתה לו סיבה טובה לכך. הוא גייס את כל האהדה שהיה יכול, למראה הנערה שנראתה מסכנה ואבודה. מצוקתה הייתה כל כך גלויה אל העין משבישר לה כי הינה בחודש הרביעי להריונה. "עתה כבר מאוחר מכדי לעשות הפלה" אמר.  "משיחתך הגלויה עם האחות הבנתי שחשבת לבלוע גלולות שינה ולסיים בכך את הכל. לא ילדתי" אמר חרש.

עתה החזיק בידה, חש ברעד שחלף בה. "את צעירה וחזקה. חברך יודע שאת בהריון?"   היא הנידה ראשה בשלילה. עתה גם הבינה כי בקלות  מרובה הוסר מעל פניה המסווה כשסיפרה שהיא נשואה  " אני פוחדת לספר לו. אולי יברח?" אמרה. "בוודאי לא ירצה להתחתן איתי". עתה בהתה ברופא כאילו ראתה אותו לראשונה בחייה. הדמעות שבו ועלו, קונות להן אחיזה בעינה ומרטיבות את הניירות שעל שולחנו. בעיניו בחיקש מהאחות כי תרגיע את הנערה הנסערת.  "עליך להתחזק, להסתכן ולהודיע לחבר שלך שהוא שותף ביצירת החיים החדשים שמתהווים בך. הבה לא נשכח, ולא ניתן לו לשכוח כי גם לו יש חלק בזה. ואז הסתיים קרוב לוודאי העניין בכי טוב."    "אך אם לא יהיה כפי שאתה אומר ? מה אז דוקטור?" גנחה, משתנקת בבכיה. "ואם יברח ממני כשישמע על ההריון?"   " ובכן, אז יש סיכוי שתלדי את ילדך לבדך אולם הבנתי," מיהר להוסיף באותה נשימה "שמעתי מהאחיות שבני משפחתך יכולים לתמוך בך"  פניה התעוותו בחיוך של  בוז. "דוקטור, נכון שאבי רופא מפורסם ואמי עורכת דין ידועה, אך פעם כששאלתי אותה בחשאי, כאילו מדובר בחברתי, ולא בי ,מה על החברה הזו לעשות בהריונה,  ענתה לי  אמי בחוסר סבלנות מופגן, שזו בעייתה של הבחורה.  אמי טענה שחברתי היתה נמהרת, ועתה היא משלמת על המעשה הפזיז שעשתה. ולפתע דוקטור" המשיכה לספר, "אמרה לי אימי היקרה שאם לי יקרה דבר דומה, הרי שמוטב לי אם אעלם ולא אקלקל את שמה הטוב. הבנת דוקטור? זו אימי!"    אחר הוסיפה באותה נשימה "אימי יודעת שלי לא יקרה דבר, שכן אני אינני נערה שכזו".  הרופא והאחיות החליפו בניהם מבטים מהירים "ביכולת לעשות דבר נוסף גאולה". אמר הרופא חרש כממתיק סוד כמוס. "ביכולתך לגשת למשרדי השירות למען הילד ולמסור את תינוקך לאימוץ. הנה קחי" הושיט לה הרופא פתק. גאולה הופתעה למצוא בו את הכתובת של המשרד ומספר הטלפון שלו. "קורה שאנו ממליצים על כך בפני נערות כמוך, שכבר מאוחר בשבילן לבצע הפלה, או כאלה שבכל זאת רוצות לגדל את הילד ואחר כך נבהלות מהרעיון." אחר כאילו חזר ונזכר, שב הרופא לחייך לאיטו. "ובכל זאת, ייתכן שהכל יסתיים בכי טוב, וחברך יעזור לך ויתחלק איתך בעול." הוא טפח על שכם הנערה ונפנה לקבל את החולים האחרים שכבר רטנו בחוץ. גאולה מצאה עצמה עושה את דרכה מחוץ למשרדו של הרופא, היא ריחמה על עצמה ובכתה, מגששת דרכה דרך מסך הדמעות. לבסוף הניחה ילדה על ידית הדלת ופסעה החוצה אל הרחוב. היא הייתה רק בת שבע עשרה, אך חשה עצמה כזקנה מופלגת, מוכת מרירות וייאוש. היא ידעה כי עתידה אפל כקרקעיתו של האוקיינוס. ראשה חישב להתפוצץ וכל גופה התכווץ לפתע. היא נתקפה רצון עז להקיא, ועוד בטרם הספיקה לעשות דבר, פלטה לרחוב את ארוחת הבוקר שאכלה. למזלה ראתה מולה ברז מים בחצר סמוכה ופסעה לעברו, מחשבותיה מתנגשות זו בזו. היא הכריחה את עצמה לחשוב לאט ולעצור את כל המהומה שהתחוללה בראשה. "רק לא להיתפס לייאוש" אמרה לעצמה, ועתה חישבה את סיכוייה לשרוד. "אני חייבת לפגוש את ירדן. הוא צריך להיות עכשיו לידי, כדי שאוכל להישען עליו. אין לי איש מלבדו. הוא יהיה חייב ליטול אחריות." חשבה ביאוש, משחזרת בראשה את דברי הרופא :"גם לו יש חלק נכבד בעניין". בלי משים שלחה יד לעבר ביטנה , מנסה לגעת ולחוש בעובר המתהווה בביטנה. צעדיה היו איטיים וכבדים. לעינייה הזדקר כמו יש מאין תא טלפון ציבורי. עתה ידעה כי יהיה אשר יהיה, היא לא תפתור אותו מהמעשה. "התינוק שלי יקבל אב. ירדן, לא יעזור לך כלום" אמרה חרש לעצמה, מבינה כי ההכרעה נפלה. "התכונן לקבל אחריות" דובבו שפתיה בקול חרישי.

אילו הייתה גאולה יכולה לראות את פניה בראי, קרוב לודאי שהיתה נבהלת למראה. כאילו בגרה באחת, אוספת שנים לחיקה. בנפשה ידעה כי עתה סיימה את פרק הנערות ועברה לעולמם של המבוגרים, עולם קר ואכזר. ידייה רעדו ותחושת הכאב והסבל הייתה חזקה מתמיד. היא החזיקה באפרכסת בטלפון נחושה בהחלטתה לדבר עם ירדן. ככל שצילצל הטלפון מעברו השני של הקו, כך גברה בה התחושה שהיא קרובה להתפוצף לרסיסים. מבלי דעת כססה את ציפורניה, ולא חשה כי בשרה נחשף ודמה זב. אפילו אם הייתה חשה בזאת לא הייתה נותנת דעתה לדבר, שכן מעייניה היו נתונים לטלפון המצלצל ומטרטר לריק. אישה חסרת סבלנות הקישה באצבעה על דופן תא הטלפון. היא סימנה לגאולה כי עליה לסיים את השיחה, אך הנערה לא שטה ליבה אליה והרגישה כאילו הקרקע הולכת ונשמטת מתחת רגליה. בייאוש נורא ניסתה לשוב ולחייג. האישה חסרת הסבלנות וויתרה והלכה לחפש טלפון אחר. הרגשת רווחה מילאה אותה כשסוף סוף הורמה האפרכסת מן הצד השני של הקו. "ירדן?" שאלה בתקווה "זו אני גאולה. יש לי דבר דחוף ביותר לספר לך".              

"היכן את נמצאת ?" שאל, והיא שמחה לשמוע דאגה בקולו. לראשונה הסתמנה לה קרן אור באפלה. נימת הדחיפות בקולה לא השאירה בליבו צל של ספק כי עליו למהר ולפגוש אותה, את חברתו האהובה שתיארה בפניו את מקום הימצאה המדויק. כנצח נמשכו הדקות עד שהגיע ירדן עתה ניצב לידה, מחבק אותה באהבה רבה. חזותו החיצונית של הנער הקרינה חוסן וביטחון. היא התרפקה עליו, מתפנקת, נשענת על חזהו, בתוכה חשה חום ואהבה ואז אמרה: "כל כך רציתי שתבוא, הייתי נורא זקוקה לך. הייתי חייבת לדבר איתך, אחרת אצא מדעתי." סקרנותו של ירדן גברה "במה העניין גאולה?" ליטף את שיערה. "האמת שנשמעת לי בטלפון נורא מסתורית, בקולך הייתה נימת דחיפות כאילו העולם עומד להיחרב."    "האמנם?" שאלה "כך נשמעתי? איני יודעת אפילו היכן להתחיל ירדן." היא ניסתה לגשש את דרכה, מנסה לעמוד על מצב רוחו של חברה. "תתחילי מהתחלה" צחק לעברה, תופס במותניה. עתה היו פניה בגובה פניו, הוא הדביק נשיקת תאווה על שפתיה. "אתה אוהב אותי ירדן?" להפתעתו ראה כי עיניה נשואות לעברו, לחות מדמעות. התשובה לשאלתה נטל את סנטרה בידו ושב ונשק לה בחום. "איני מכיר תשובה משכנעת יותר לשאלתך" ענה לה.    "לא כך ירדן" שבה ותבעה, ופניה הביעו רצינות ובגרות. "זוהי נשיקה ולא תשובה. חשוב לי לדעת."              

 "ודאי שאני אוהב אותך ילדה" השיב. חולצתו הייתה פרומה ושרשרת זהב שהסתיימה בחציו של לב הייתה תלויה על צווארו. היה זה חציו התאום של שרשרת דומה שנצנצה על צווארה של גאולה, מבהיקה לאורה של החמה. ירדן שחיבק את חברתו, חש היטב ברעד שחלף בגופה, כאילו אחזה בה צמרמורת. "קר?" שאל. "לא כל כך" השיבה. "ובכן?" עתה כבר בער מסקרנות שהלכה וגברה משנייה לשנייה ככל שהשהתה גאולה את דבריה. "ראה ירדן," קולה היה שקט, והיא גמגמה, שבה לחוש במצוקה, תמהה אם אמנם תצליח לספר לו את כל אשר על לבה. "תבין ירדן," עתה מצאה אומץ בלבה והחליטה לגמור עם זה אחת ולתמיד. המחזור מאחר לי כבר כמה חודשים, פלטה סוף סוף באומץ. עתה חשה כאילו הסירה בזה עול עצום מעל כתפיה. היא נשאה פניה לעברו , מביטה בו בתקווה. עיניו הביעו אי הבנה מוחלטת. אט אט חדרה ההכרה לראשו, קולט למה מכוונים דבריה. פניו קדרו, מבעם השתנה. החיוך שנשא על פניו קפא. "מאחר לך המחזור..?"  חזר על דבריה, וליבו  החסיר פעימה.  "אהה.." שבה להמהם, מחכה בחרדה לגזר  דינו.  "אמרת שאתה אוהב אותי, והבטחת פעם, שאם יקרה משהו כזה נתחתן, זוכר?" דחקה בו, קוראת לעברו נואשות ככל שהלכה והתארכה לה שתיקתו. עתה סוף סוף פצה  את פיו.  הגבר שלה הפך באחת לילדון מבוהל, מגמגם, נסער ונפחד.  "כן ,כן אמרתי, נכון, אבל.." ולא יסף.  "מה הדבר ירדן? אבל מה?" שאלה דוחקת בו עוד. "הבטחת"  נאחזה במצוקתה בהבטחתו זו, שעתה נתגלתה לה כמשענת קנה רצוץ.

ירדן ניסה להשיב לעצמו את שווי מישקלו.לא נעלם מזכרונו כיצד תכננו כי יתחתנו ,יקנו בית, ולו גג רעפים אדומות ויגדלו שלושה ילדים. "אני זוכר גאולה" הנערה שבה והתעודדה מתשובתו הפסקנית.  מעתה הוטלה הבעיה לפתחו והוא חש בכל עוצמתה של המציאות החדשה אליה ניקלע.  תחושת חוסר אונים ומרירות עצומה אפפה את ירדן הנער הצעיר, המתבגר שעדיין לא תיכנן  ופתאום  מוצא עצמו הופך לאב. פניו היו חיורות כסיד, עד כי גאולה חששה לשלומו של גבר חלומותיה.  הוא החזיק  בחוזקה בעמוד  הברזל שתחם  את  המדרכה, מפחד כי יתמוטט  ויפול ארצה. רגליו לא נשאוהו, ועתה התישב על שפת הכביש, מיטיב להבין את המשמעות. חסל סדר ילדות. אך לפתע, פתאום כברק, חלפה בראשו המחשבה. הרעיון היכה בו, אינו נותן לו מנוח. הוא שב והתעשת, אוזר עוז בנפשו, ואז, כנחש המכיש את קורבנו, הטיח בה באחת את השאלה הקשה, היישר בפניה של אהובתו: "מנין  לי שאני בכלל האב?" את בטוחה שזה ממני  גאולה?" לאחר שנפלטו הדברים  מפיו, הבין בחוש, כי את הנעשה אין להשיב. גם לאזניו נישמעו הדברים שהטיח בה, איומים ונוראים. הן מדובר בגאולה, חברתו ואהובתו היקרה לו ביותר. היא אינה איזו נערה מופקרת והוללת, ידע,  אך זהו. כבר היה מאוחר מכדי לתקן את המעוות.

גם אילו ירד ברק משמים, והיכה בה, לא היתה הנערה מופתעת, כפי שהיתה למשמע דבריו. היא היפנתה ראשה לעברו, אינה מאמינה למישמע אוזניה. פניה היו לבנים כפני בר מינן. היא חשה ניבגדת ומבוזה, כפי שלא היתה מעולם.  גאולה חשה מחנק וריאותיה חישבו להיתפוצץ, מבקשות להן אויר צח ורענן, שלא היה בנימצא. רגליה התקפלו תחתיה, ומבלי שידעה, חשה את טעמם המלוח של שפתיה אותן נשכה עד זוב דם. הדם הכתים את צחור שיניה, ובעיניה עמדו דימעות עלבון.  "אז ככה אתה מתחמק" חשבה, "זו דרכך הניבזית לברוח מאחריות". היא היתה תשושה ומוכה, ופחדה שב והתעורר, קונה לו שביתה בליבה. לארכו של  הרחוב חלפה רוח מקפיאת  עצמות, והשמש שקעה לה. היא אף לא זכרה, כיצד עלה בידה להגיע הביתה. ביגיעה הטילה עצמה על מיטתה. מעתה כך ידעה,  יהיה עליה להתגבר על המכה הקשה שהוכתה בה היום על ידי חברה.  יש לחשב את המשך הדרך. אט אט, שבה אליה רוחה, והיא ניזכרה בה לפתע.  בחברתה הטובה. זו סיפרה לה אז על אותה דרך מסוימת, להפסיק את ההריון. "אין לי ברירה", שבה ואמרה לעצמה. אני חייבת להיפטר מההריון הזה ויהי מה".

חברתה סיפרה לה אז, כי הפסקת ההריון מחייבת הון עתק, אותו יש לשלם לרופא המפוקפק  הזה. עוד הזהירה אותה, שהאיש דומה לקצב, מזוהם להחריד, שרק נס הוא שהיא חברתה,  יצאה בחיים מההפלה שערך לה.  גאולה נבעתה מהמחשבה על אותו ספק רופא, היא חשה לעבור את החויה הזו שחוותה חברתה. עתה הניחה למחשבות על ההפלה המלאכותית וחשבה על ירדן.  אכזבתה מהתנהגותו, היתה עצומה. דבריו הכאיבו לה והיא קמה ממיטתה בחוסר מנוחה בולט. היא פסעה הלוך ושוב, חוזרת למחשבה הגואלת שניסתמנה לה, נימשכת אליה  כבמגנט.  אחר כך נחרדה מהרעיון.  "אולי מוטב לשים קץ לחיי.." חשבה "כמה כדורי שינה וחסל סדר גאולה בעולם הקשה הזה. ממילא איש לא יחוש בחסרוני ,והורי בודאי לא ירגישו בהבדל.  לגביהם כבר כיום אני חשובה כמתה. לא קיימת.  אעבור מהעולם כצל עובר, כעשב השדה", נזכרה בדברי המשורר.   "אפילו ירדן ברגע האמת נטש אותי". וכעסה שב והתעורר. יחסו להריון אינו יחסו של אוהב. לגביו הייתי סתם הרפתקה חולפת. עיפותה גברה עליה,  והיא שבה למיטתה. חיש קל נרדמה בבגדיה, ושנתה היתה כבדה ועמוקה, ככל שידעה אי פעם. השינה חיזקה אותה, והיא התעוררה רעננה למדי. בליבה כבר גמלה ההחלטה, כיצד עליה לנהוג. הבוקר היה בהיר וצונן וצילצול הטלפון, היה כה בלתי צפוי, בשעת בוקר מוקדמת זו, שהיא כמעט  שקפצה ממקומה בהפתעה."כן?" שאלה יודעת בליבה מי הדובר.  "שמעי גאולה , זה אני ירדן" הגיע קולו לאזניה, מהסס מעט, מבויש, היא שתקה, מחכה שימשיך בדבריו. "אני נורא מצטער,  אין לי כל הסבר להתנהגות שלי, מאתמול".  הנערה מצאה עצמה מנסה להציג חזות קרה ורגועה. "הקשב לי ירדן, קטעה את שפע המלל שהמטיר על ראשה. "קיבלתי את המחזור שהתעכב תקופה ארוכה". קולה נישמע גם באזניה צלול ובהיר, חד כאיזמל מנתחים. אף יותר מאשר שיערה,  היה בקולה הבוטח והשקול צליל שהוציא את ירדן משווי משקלו. הוא ניסה להתגונן על נפשו, אך גאולה שבה להסביר לו, "אין הריון ירדן. נעלמו כל הבעיות כלן."  היא שמעה בבירור  את נשיפת ההקלה שהשמיע הבחור, מתקשה  להסתיר את הרווחה שחש ואשר נישמעה בקולו. אך בקושי החניק את הצהלה בה ביקש לפרוץ.  "הנה, חשב, חלפה לה הסכנה "חשב אך מששב וניסה לומר לה בטלפון את דעתו בעניין, שבה היא וקטעה בגסות מכוונת את דבריו:  "שלום ירדן, ולא להתראות." עתה הניחה את השפורפרת על כנה, וכמעט יכולה היתה   לחזות בו בדמיונה את פניו  אחוזות התימהון.  ואמנם ירדן היה המום לחלוטין. הוא שב והביט באפרכסת הטלפון, נבוך אינו מבין לפשר תגובתה של חברתו. גאולה ידעה בליבה פנימה כי עשתה נכון כששיקרה לו לירדן.  לעולם לא תשוב עוד לבטוח בו. בינה לבינו חצצה שאלתו האיומה מרחפת באויר ,נבזית להחריד.  דבריו אלה יפרידו בינם לעולם כחומה בלתי ניתנת  למעבר. כיצד יכול היה הניבזהאף להעלות בדעתו שאין זה ילדו"?. מגרונה פרצה יבבה של צער ואומללות. בין בכי לשיהוק בעינים שטופות דמע, הבינה גאולה כי אולי השיבה לעצמה את גאוותה, אך גם הטילה במו ידיה את העול כולו עליה ועליה בלבד. היא שבה וחשה כי לבדה לא תוכל לשאת ולהתמודד  עם הקשיים, ולמדה כי היתה זו אשליה שירדן ישא עימה בנטל. היטב ידעה כי אמה לא תסכים לשאת בחרפה. אביה בכלל אינו נחשב בבית גיחכה לעצמה בבוז. האם היתה זו שלבשה את המכנסים וממילא לא נימצאו לה שניהם רוב שעות היום. קמטים של מצוקה היסתמנו בזוייות  פיה.  "ראשית דבר" החליטה "אסתלק  מכאן. אני הולכת ומשמינה, ועוד מעט תחלנה שאלות הבלתי נימנעות  אפילו אצל הורי. כל מי שעיניו בראשו, יבין שאני בהריון. באחת, הפסיקו מחשבותיה של הנערה. כל עוד רוחה בה, רצה לכיור והקיאה את נישמתה, עתה הוקל לה  והיא ציחצחה שיניה להקל מריח הפה.  אחר שטפה פניה נהנית ממגעם הצונן של המים.  הללו השיבו מעט את רוחה,  וגרמו לה להיטיב לראות את המשך דרכה. לפתע כמו היתה לגאולה הארה. ממש כזו עליה כותבים הסופרים בספריהם. לעיתים דווקא הלחץ והכורח, דוקא תחושת האין ברירה, הם שמביאים למציאת הכוחות. כוחות שעד אז, לא ידעת כלל שהם מצויים בך. וכוחות נפש אלה שבו ועלו עתה משנידרשה להם ביותר. היא התעשתה והחלה לארגן את חייה, רואה בבהירות חדה את צעדיה במאבק הקשה הזה על הישרדותה. היא שאפה רוח, יודעת כי על אף המציאות לתוכה נקלעה, תצא כמנצחת. על בהונותיה, בחשאי,  פן יבחינו בה הוריה,  בחנה חרש את חדרי הבית. הללו היו ריקים מאדם. איש לא נימצא בבית אותה השעה  כשחזרה חיש לחדרה. מהארון   נטלה  בגדים   ככל שרק יכלה לדחוס למזודתה. "בודאי אצטרך גם תחתונים וחזיות " חשבה ומיד ניבלעו גם הללו במעמקי המזודה. כלי הרחצה והאיפור שהיו חשובים לה ביותר, השלימו את המיטען שלקחה אתה . היא היתה מודעת  בתת הכרתה  לחשיבות האיפור בתפקיד שיהיה להם, "בחזרה לחיים " כפי שקראה למצבה. בארנקה היו מונחים שטרות כסף שאגרה מדמי כיס נדיבים שהקציבו לה הוריה. היה זה סכום ניכר, והיא חייכה לעצמה בעצב, משניזכרה כי בעיני אמה הכסף יענה את הכל. מתחתית הארון  שלפה עוד מספר שטרות, "רזרבת ברזל" קראה למחבוא, "כסף ליום סגריר". עתה בלי ספק ימצא לו לכסף שימוש מועיל, לפחות עד שתחזור  ותסתדר ותפתור את בעייתה. מקור הכסף החבוי הזה היה מעבודותיה המזדמנות כמלצרית וכביבי סיטר", אך האירוניה היתה שדמי הכיס  שקיבלה היו גבוהים בהרבה מן השכר שהשתכרה מעבודותיה השונות. עתה נשמה עמוקות, מנסה לחשב את צעדיה מכאן ואילך.  היה לה ברור  בתכלית, שאם תכלכל את עיניניה בתבונה, הרי יהיה  די בכסף, לרמת חיים סבירה בהחלט. כלומר, אצבעותיה חישבו סכום לאוכל, לשכר דירה,  לנסיעות ולממתקים. היא קיותה בכל ליבה שחשבונה יתברר כנכון. בהרגשה כי סללה את דרכה ככל שניתן לתכנן ולחשב, אחזה בידה במזודה,  ויצאה מן הבית. פניה היו  לבנות, חיורות ורגליה ניגררו כמו מאליהן לעבר תחנת האוטובוס הסמוכה. היא השתדלה לעלות לאוטובוס שכבר חנה והמתין לנוסעים, בודקת קודם לכן במבטה, שאין איש ממכריה וחברותיה בין הנוסעים. היא ידעה היטב, שכן החלטתה היתה נחושה, שהנסיעה תהיה בכיוון אחד, ללא כל דרך חזרה. בתחנה המרכזית, קידמה את פניה המולה אדירה. גאולה המתינה חסרת סבלנות לנסיעת הלילה של האוטובוס לאילת. לא ניכר בחיצונותה דבר וחצי דבר שיעיד עליה, כי הינה שונה מבני נוער אחרים שצבאו על התחנה ומגמת פניהם היתה העיר הדרומית.                                                                                

 גאולה נימנמה והיתה ערה חליפות, כל זמן הנסיעה הארוכה. וכך לבסוף הגיעה הנסיעה   לקיצה. בשעת בקר מוקדמת, נכנס האוטובוס בשערי העיר. מרבית התושבים עדין נמו את שנתם. גאולה ירדה לאיטה ומזודתה  ניגררת אחריה.  היא חשה תשושה ועיפה, תוהה לאן תשים פניה. למרבה הפלא , קידמה  את פניה אשה מבוגרת, בעלת סבר פנים נאה ,וגאולה תמהה למעשיה בשעת בוקר מוקדמת שכזו. אך מיד  קיבלה על כך תשובה. "אם את נערתי, מחפשת לך מקום לינה, יש לי כזה, בדירתי. יש לי חדר נעים ונוח, עם כניסה נפרדת". כך היישר בלי הקדמות יתרות, הסבירה לה הקשישה את פשר מעשיה בתחנה. גאולה כמובן תמהה, מנין לה לאשה שהיא מבקשת מקום לינה? "האם זה כל כך ניכר על פני?" שאלה וזו השיבה לה כי מהמזודה היא מתארת לעצמה שגאולה באה לעיר לזמן כזה או אחר.  "אשכיר לך את החדר בזול, ואם תרצי אוסיף לכך גם ארוחות בקר במחיר זעום. "גאולה היתקשתה להאמין למזלה הטוב. המונית הסיעה את השתיים לבית האשה ואמנם כהבטחת האשה היה החדר ניפלא בעיניה.  היא הניחה את המזודה על המיטה וניפנתה לחשוב  בראש שקט . האשה דחקה ראשה בפתח הדלת "אפשר לקבל כוס תה וסנדויץ כריך לא חשוב עם מה, העיקר ללעוס משהו..?", ביקשה הנערה ונענתה מיד במהירות הבזק כמו ניחשה שגאולה תבקש לאכול ולישתות ולאחר שניות ספורות שבה לחדר ובידיה מגש עם מספר כריכים מעוררי תיאבון.  לצידם ניצב קנקן  זכוכית שהכיל תה חם עם לימון משקה שטעמו היה לה לגאולה כטעם גן עדן.  היא התנפלה על האכל כמוצאת שלל רב, וחיש חיסלה את רוב הכריכים תוך שהיא מקנחת בתה. מזוית עיניה ראתה כיצד מתבוננת בה הקשישה, בוחנת בה כל תו ותג.  אך ברגע זה לא היה איכפת לה דבר. לראשונה מזה זמן רב חשה עצמה מאושרת ככל שהיה ניתן לה במצבה.  מיד לאחר מכן,  הניחה את ראשה  על הכר ונירדמה בבגדיה. בשנתה עלה לפניה מיפגשה עם הרופא. כשניעורה משנתה העמוקה, כבר ירד הלילה. גאולה הציצה בבהלה בשעונה מנסה להבין  לפשר הימצאותה במקום שהיה זר לה לחלוטין. לפתע ניזכרה בכל הקורות אותה, ועוד חזר ועלה בזיכרונה החלום שחלמה בשנתה. "זהו הכיוון שבו אלך ", טפחה לעצמה על ירכה. אך אף על פי  שלכאורה היתה שלמה עם החלטתה, בכל זאת,  מבלי דעת, ,הפכה המרירות לבת לוויתה התמידית. מעתה נמצאה זו תמיד ברקע  חייה, מלווה אותה ומטילה צל כבד בכל אשר תלך.  היא העבירה ידה בזהירות, מחפשת את מתג החשמל ואור בהיר הציף את חדרה.  לא היה לה כל רצון לקום מהמיטה. היא שתתה את שארית התה מהקנקן שניצב  לו לידה.  התה היה עתה צונן וקר, אך גם כך היה טעמו משובח. גאולה החלה לחזור ולהפוך בהם, בדבריו של הרופא.  היא מצאה כי דבריו היו אכן הגיוניים וסדורים. היא היטיבה עתה להבין, כי זו הדרך הנכונה  בשבילה לערוך את הדברים.  הרעיון הלך וקנה לו שביתה במוחה. "אני אמסור  את התינוק  או התינוקת שלי לאימוץ. המאמצים יתנו לבני או בתי  את כל אשר אני לא אוכל לתת: משפחה אוהבת, בית חם ,כל אלה ימצאו לצאצאי אצל אותה משפחה שתאמץ אותה, או אותו לחיקה."  בתחושת דחיפות, קמה גאולה מהמיטה. כאילו אחז בה הדיבוק. כך חלפה  בחדרה במהירות, חושבת כיצד ניתן למצוא דרך לאותם גופים שעוסקים באימוץ. עתה חשה שנוצרו בה חיים חדשים. בגופה לכל אורכו היתה יכולה לחוש ברוח חדשה, באדרנלין שזרם, מציף אותה במרץ בל ישוער. היא רחצה פניה  והחליפה בגדים, ובעודה מסרקת את  שיערה, חיטטה בתיקה בידה הפנויה. היא ניסתה למצוא את פיסת הניר החשובה , שנתן לה אז רופא הנשים. בפתק ההוא רשם לה הרופא את מספר הטלפון שניתן להתקשר בו לשירות למען הילד. מחוגי השעון הורו לה כי השעה מאוחרת.  "אצא קצת לרחוב לטייל" חשבה, "ואחר  אתקשר  לביתו של הרופא. אולי יתן לי שנית את מספר הטלפון האבוד.

הרופא  פישפש בזיכרונו   בנסיון לזהות את הדוברת מעברו השני של הקו. ולפתע, טפח בידו על מצחו. "נזכרתי" צהל. "ובכן, את קיבלת את  עצתי. אני מבין שהחבר שלך נסוג מהענין ובחר להיעלם".

 "כן ,משהו כזה" אמרה מבקשת שלא לפתוח מחדש את  הפצעים. "רק את הכתובת, דוקטור זוכר?  זו של משרדי השרות למען הילד".  הרופא שלף מיומנו את המספר המבוקש, ומסר לה אותו בטלפון. גאולה הודתה לו בכל פה. זהו, מעתה הדבר בידה. למחרת היום עקבה בדריכות אחר תנועתם של מחוגי השעון. שעה אחר שעה  חלפו עד שהגיע מועד פתיחת המשרדים. היא טילפנה , ממתינה בקוצר רוח, אך שלא כצפוי, נענתה כי המשרדים סגורים באותו היום "הם יפתחו רק מחר" ענתה באדיבות הפקידה במשרדי  "השירות למען הילד". לא נותר לה לנערה דבר לעשותו, אלא להמתין בקוצר רוח בולט עוד יום ."למה שלא תלכי לים להתרחץ"?  שאלה בעלת הבית הקשישה  "אמנם אין זה מענייני, אך כמעט יומים שאת כאן, ומיעטת לצאת  מחדרך.  הים כאן ניפלא".

 "באמת אלך לשחות בים, כל היום עומד לרשותי" ביתה של בעלת הבית היה סמוך לחוף הים,  וכך יכולה היתה גאולה להתפרקד כהרף עין על החול הזהוב והחם. גרגרי החול קלטו  את גופה ,ואוזניה היו כרויות  לרחש גלי הים. היא נגעה בעדינות בביטנה כמנסה לחוש בו בתינוקה המתהווה. עדין לא הגיע השלב שבו בועט העובר ומתפתל. רוח ים קלילה ציננה במעט את גופה המיוזע. "ואולי זו תינוקת ?" חשבה לעצמה , מי חכם וידע?  גלי הים  טעמו אף הם את גופה  כשטבלה בקצף שהיזו הגלים.  המים שטפו מעליה את החול ועתה שבה לשכב  על מגבת חוף גדולה שקיבלה בתודה מבעלת הדירה.

סמוך לנערה ,על החול החמים, ממש לידה הם שכבו להם, זוג חביב למראה. בני הזוג לא טרחו להסתיר את הנאתם,  מהבטלה שבחופשה אותה נטלו לעצמם.  היו אלה ג'ודי ואדם, לימים הוריה של קאדו. בני הזוג והנערה גאולה, לא הכירו מעולם זה את זה. היה זה מפגש מקרי, מיוחד מהסוג שלעיתים מזמן לנו הגורל ברצותו לחמוד עמנו לצון. יש והמציאות עולה על כל דמיון ,מספרת את סיפורי החיים הטובים ביותר ,טוב מכל סופר.

בינתים הבחינו הורי גאולה בהיעדרה מהבית.  תחילה עוד ניסו האם והאב להטיח האשמות זו בזה. אחר כך זה קרה. הם היכו על חטא, על שהרדיפה אחר הקריירות  שלהם,  גרמה להם להזנחת בתם. בד בבד, מעשיים ככל שרק יכלו להיות, מיומנים על ידי מקצועותיהם, שדרשו קור רוח וריחוק, נסו ככל יכולתם להפוך את כל פינות הבית, בחפשם רמזים, שיסבירו לפחות את פשר היעלמותה של הבת. סדר העדיפויות שלהם התהפך על פיו.  עתה כבר שיתפו השנים את המשטרה, מודעים לכך שינתן פומבי ופירסום להיעדרותה. הם חרדו עד מוות לגורלה. המוניטין שלהם והעבודה, היו עתה משניים בחשיבותם. במשטרה פתחו השוטרים  תיק נעדרת על שמה של גאולה. היה זה מעשה שבשיגרה, אך דעתם של ההורים, כמעט וניטרפה מדאגה. השעות הלכו ונקפו, ומבתם לא נודע כל סימן חיים.

הפקידה במשרדי השרות למען הילד, בתל אביב, נשאה אל גאולה עינים שואלות. היא היטיבה את משקפיה על אפה, בוחנת את הנערה, בתשומת לב מרובה. בידה הורתה לה על כסא פנוי שלידה, וגאולה תפסה את מקומה בכבדות

הנערה לא ביזבזה  זמן מיותר.  בלשון רהוטה  ,כאילו   לא בה המדובר, אלא בגופה של נערה אחרת,  סיפרה בשטף  את סיפורה.פקידת "השירות "  בלעה כל מילה וגאולה חשה  לאחר מכן מרוקנת  ומרוחקת  מכל ענין ההריון  ומכל קורותיה.  היא התקשתה להסתיר  את חיורון פניה על אף  שהספיקה להשתזף  בחוף ימה של אילת.  לפקידה נמוכת  הקומה לא היה זה סיפור יוצא דופן.    נערות רבות  שגורלן לא שפר עליהן , מצאו את דרכן  לעבר  משרדי  " השירות"  , והפקידה היתה רגילה לשמוע על המציאות הקשה אליה ניקלעו   .  היא היטיבה להקשיב,  ולא הפסיקה  ולו פעם אחת את דבריה של הנערה.  גם נסיונה של גאולה  להסתתר תחת  חזות   שלווה , להעמיד פני מרוחקת  שלא איכפת לה דבר,  נכשל מול עיניה המנוסות של האשה  "מהשירות למען   הילד".  עכשיו היה מתפקידה של העובדת לחזק את  רוחה של גאולה .  הנערה שתתה  בצימאון את כוס מיץ התפוזים שהזמינה  בשבילה. גאולה שמחה להיווכח  שכאן  תינתן לה כתף  להישען עליה ולהיתמך בה בשעותיה הקשות   ביותר.  למרות המזגן שעבד לו במרץ  ,האויר בחדר היה מעיק ,ולא נעים.  גאולה חשה שהיא הולכת   ונחנקת.  היא שבה וביקשה   אויר לראותיה  המעונות,  פותחת את כפתורי חולצתה .  הפקידה הבחינה  במצוקתה וניסתה   לעזור לה  כמיטב יכולתה.  לאחר שניות מספר,  חלף התקף קוצר הנשימה כלא היה.   היה ברור לאשה  הזו למודת הנסיון   ,כי גאולה אינה יודעת  על הקשיים שיעמדו בפניה.   היא הסבירה לנערה במירב הסבלנות  את כל הקשיים שימדו בפניה.  היא   סיפרה לה במירב הסבלנות את כל ההבטים   של ענין האימוץ .  אך ראשית ניסתה לברר  אתה  את האפשרות  שבכל זאת  תגדל את התינוק   בביתה שלה.                       " האם את בטוחה  שהוריך  לא יסכימו  ? הבעת התיעוב   שעלתה   על פניה של גאולה , הסירה את הספק בענין הזה והורידה אותו מעל הפרק.    ועדין נשארה גאולה  חייבת  הסבר" אמי עורכת דין דגולה.  היא יודעת לייעץ   לכל העולם" אמרה ,אינה מסתירה את מרי   ליבה וכעסה על אימה.  "אך אותה  עורכת   דין  ,אמי, הואילה להזהיר אותי לא אחת,  שאם אמית עליה חרפה ואגרום לה הפסד מוניטין,,כן, חזרה גאולה על דבריה.,למראה  פניה הנידהמות   של הפקידה.  "זהו בפירוש מושג משפטי של נזיקין, היא אמרה לי אז, שהיא תוציא את נישמתי מקרבי ".  הזעזוע   בפני הפקידה , ניכר היטב לעין. היא ניסתה לשאול את גאולה אודות אביה, אך כאן נענתה בתנועת  ביטול  מזלזלת, מידיה של הנערה.  " אבי הבהיר לי ,כי אל לי לחפש  אצלו סעד ועזרה.הוא רופא מצליח בשליחות נעלה  , והוא נעלה מכדי לשמוע    את נגעי בתו." כך אמרה בפסקנות." נראה לי שאימוץ הוא  הפיתרון  הנאות"  שבה ואמרה גאולה ,והפקידה ניענעה בראשה להסכמה.   שפתי הנערה היו חשוקות והמילים  יצאו מפיה בפסקנות נחרצת בסננה את המשפטים החוצה.  

ניכר היה בה כי כבר הקדישה לכך מחשבה רבה , ועתה, משקיבלה את ההחלטה, ביקשה שזו תיעשה כראוי.   "עתה אני מקשרת בינך לבין החיפושים  הנירחבים  שערכה אחריך המשטרה., אמרה הפקידה. על אף דעתך על הוריך, עליך לטלפן הביתה ולהביא לידיעתם  כי את נמצאת בידים טובות. "אך אבוי אם תזכירו בפניהם שאני בהריון , ושאתם מהשרות למען הילד" נחרדה הצעירה  . "לא," ניענעה   ראשה בסרבנות. "איני רוצה לספר  להם"