כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: אומץ אמיתי

    0 תגובות   יום שישי , 18/2/11, 17:38

    ''

     

    יש משהו יפה במערבונים. אני מאוד אוהב את האופן בו הם מבוססים על תקופה אמיתית ומתועדת יחסית בהיסטוריה, אבל בו בזמן גם נשענים על מיתוסים וסיפורי גבורה שאין להם אחיזה במציאות. כמה מהכוכבים הגדולים של המערב הפרוע, כמו ג'סי ג'יימס ובילי הנער, היו קיימים במציאות, אולם רבים ממעלליהם בדויים כמו נחש עם שלושה ראשים. הם זכו להנצחה דרך גוזמאות המתעלמות מחוקי הפיזיקה והבליסטיקה ומשגשגות על בורותם של המאזינים והצופים. ז'אנר המערבונים, להוציא יוצאי דופן מעטים, קיים בזכות המיתוסים האלה, בארץ לא נודעת שדוברת שפה כה מוכרת. לא צריכים מכשפים ואורקים, או דרקוני מזל, כשאפשר פשוט לספר על אדם חבוש כובע רחב שוליים ששדד רכבת באיומי אקדח, בעוד עשרה שותפים לפשע מחזיקים את הנוסעים בני ערובה ומרוקנים את ארנקיהם. באותה הזדמנות, אפשר לספר גם על האקדוחן האמיץ, פורע חוק שחזר למוטב, אשר השתלט בכוחות עצמו על הרכבת והרג את השודדים אחד אחד, מבלי להחטיא אף יריה. זה בולשיט, כי האקדחים של פעם היו מאוד לא מדוייקים, אבל זה מרגש את הקהל ומחזיק אותו במתח.

    האחים כהן הם מספרי הסיפורים הגדולים של אמריקה כיום. הם יכולים לספר על פרשיית רצח בחורף מושלג, על סטלן שטעות בזיהוי מוליכה אותו לשרשרת של תקריות אלימות, או על חוטפי תינוקות בעלי לב זהב. הם יכולים אפילו לספר על תסריטאי שלא מצליח לכתוב את התסריט הנדרש ממנו, כי הוא מוכשר מדי. זה רק מתבקש שאיתן וג'ואל לבית כהן יגעו מתישהו בז'אנר הסיפורי האהוב על ארצם. לא מערבון מודרני כמו "ארץ קשוחה", אלא מערבון קלאסי, מהסוג הישן. כל כך קלאסי, שהסיפור כבר עובד בעבר לסרט עם לא אחר מאשר ג'ון וויין בתפקיד הראשי.

    "אומץ אמיתי" עוסק במאטי רוס, בת 14 שאביה נרצח בעת ששהה בפורט סמית, ארקנסו. לרוצח, שנמלט וירד למחתרת, קוראים טום צ'ייני ומאטי לא תשקוט עד שתראה אותו מת, בין אם בחבל תליה ובין אם בעזרת קליע בין עיניו. בכדי לאתר את צ'ייני, שככל הנראה נמצא בטריטוריה האינדיאנית, בה אין לשריף המקומי סמכות לפעול, שוכרת מאטי את שירותיו של רובן "רוסטר" קוגברן. למרות שהוצעו לה שני שמות נוספים, יעילים יותר באיתור עקבות ובתפיסת מבוקשים, מאטי בוחרת בקוגברן כי הוא המרשל האכזרי ביותר בסביבה וכי היא מאמינה שיש לו אומץ אמיתי. חלק מהאנשים אותם הוא נשכר לאתר מובאים קודם כל בפני שופט, אבל רבים מהם מובאים היישר אל הקברן. תמורת 100 דולר, קוגברן מקבל על עצמו את המשימה ויוצא אל הטריטוריות, בעוד מאטי שבה אל ביתה בתקווה לשמוע בקרוב על תפיסתו של צ'ייני.

    לא באמת. מאטי רוס אולי צעירה, אבל יש לה ראש של אשת עסקים ממולחת. היא לא מרפה במשא ומתן, עד שתשיג את מבוקשה ובמקרה הזה, היא דורשת לצאת יחד עם קוגברן במצוד אחר צ'ייני ולוודא שכספה לא הוצא לשוא. היא רוצה לראות בעצמה את צ'ייני נתפס, נורה, או שניהם ואם קוגברן לא יעשה זאת ובית המשפט ירחם, בכוונתה ללחוץ בעצמה על ההדק שימנע מרוצח אביה להוסיף ולשוטט על פני האדמה. כאילו לסבך את המצב, מצטרף אליהם גם לבוף, טקסס ריינג'ר שרודף אחר צ'ייני מזה חודשים, בעוון רצח אדם וכלבו. הפרס על השבת צ'ייני לטקסס גדול מהשכר שמאטי מציעה, מה שמביא לא פעם לעימותים בין השלושה על הדרך הנכונה לפעול.

    רוסטר קוגברן הוא לא גיבור המערבונים הקלאסי. הוא שותה ומקלל המון, בעל עין אחת בלבד, מכה ילדים אם הוא חושב שמגיע להם ולא חושש לירות ביריבו בגב, אם יאמין שכך ישיג יתרון. הוא שועל קרבות ותיק שמעדיף לשחק מלוכלך מאשר לשמור על כללי ההגינות והג'נטלמניות שכה מזוהים עם המערב. גם לבוף איננו גיבור קלאסי, במיוחד כאשר הוא מאיים להצליף במאטי על חוצפתה. עם זאת, הוא בהחלט נאמן יותר לכללים מקוגברן ובמצב של דו-קרב בצהרי היום, כנראה שעוד ינסה לפתור את הסכסוך בדרכי נועם ולשכנע את האדם שמולו להסגיר את עצמו, במקום להראות מי השולף הכי מהיר במערב (רמז: לא לבוף).

    "אומץ אמיתי" מתרחש בעולם קרוב יותר למציאות, בו אין גיבורים ונבלים מוחלטים, רק אנשים עם חולשות ויתרונות אסטרטגיים. אמנם גם פה, כמו במערבונים הקלאסיים, אין קשר בין מידת הדיוק של כלי הנשק בעולם האמיתי למידת הדיוק שלהם בסרט. כשצריך, הם פוגעים יפה מאוד, גם במטרה נעה במרחק עשרות מטרים. רמת האלימות גבוהה, אולם לא באופן שצריך להרתיע מישהו שראה סרט אלים או שניים בחייו. אין הרבה דם ואיברים כרותים (רק קצת) וקללות במבטא דרומי של המאה ה-19, מתגלגלות יפה אל האזן. קשה לצאת מסרט כזה בלי לרצות לדעת לפחות כמה ביטויים שנשכחו מן העולם והוחיו במיוחד עבור הצילומים. השפה היא חלק משמעותי מעושר הפרטים כאן, שעוזר להישאב לסיפור ולהאמין שהוא יכול לקרות גם במציאות. שאר השחזור ההיסטורי, בכל הנוגע לאביזרים, תלבושות ותפאורה, נראה אמין בהרבה מסט בנייני הקרטון שמזוהה עם הז'אנר.

    היילי סטיינפלד, המגלמת את מאטי, היא תגלית מופלאה. כמו מאטי, סטיינפלד נראה בוגרת ומנוסה בהרבה מגילה האמיתי. היא מתווכחת עם המבוגרים מבלי להניד עפעף וללא רעידות בקולה ועומדת על שלה ללא תנאים. מצד שני, יש רגעים בהם נזכרים שמאטי רק בת 14. זה בולט כאשר היא טועה לחשוב שמצוד אחר רוצח מסוכן יהיה דומה למסע מחנאות וציד רקונים. גם אם לא תודה בכך, היא מפחדת מהלא נודע והדבר נשקף בעיניה. כאשר רוכבים בחושך ומכל פינה יכול לצוד מבוקש עם רובה, או חיית טרף מפחידה, מאטי לא יודעת מה נמצא אפילו במרחק כמה צעדים. אין לה את ההתמצאות של קוגברן ולבוף בשטח הבר, או את הנסיון במצב של חיים או מוות. משפחתה, או כל דבר שקשור לבית שמחכה לה בקצה השני של מסילת הרכבת, לא מופיעים על המסך. מאטי לא ישנה אפילו לילה אחד לבדה, גם אם שותפיה לחדר כבר אינם בין החיים. הסביבה הזרה נמצאת איתה בכל רגע והיא לא משתלבת בה, היא נשארת ילדה חדורת נקמה שעובדות החיים הקשות ביותר קפצו עליה בלילה אחד.

    ג'ף ברידג'ס מגלם את רוסטר קוגברן. בעוד הוא אכן ממלא את התפקיד היטב, נדמה שהוא מגלם אותו כבר לפחות עשור וחצי. אני לא זוכר שהוא היה עד כדי כך Dude לפני "ביג ליבובסקי" שהגדיר את הדמות, אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שאל דודרינו משתלט לעתים על כל תפקיד שעשה מאז, גם אם מדובר במרשל קשוח עם נטיה לאלכוהוליזם ואצבע קלה על ההדק. הוא מתאים לתפקיד מהבחינה שקל להאמין שהוא עושה דברים חסרי אחריות, כמו לשתות לשוכרה בזמן מצוד, כמו גם דברים אמיצים שאדם שפוי לא אמור לעשות. עדיין, זה ג'ף ברידג'ס, בין אם הוא מגלם דמות או לא. יש מניירות שהולכות איתו לכל מקום. ברי פפר, בתפקיד קטן מדי כ"לאקי" נד פפר (צרוף מקרים מעניין), נותן את האיזון הנכון לדמות של קוגברן. הוא מצד אחד הדמות המשנית הכי מפחידה במערבונים מאז בן פוסטר ב"3:10 ליומה" (לא שעבר הרבה זמן מאז) ומצד שני, שולט היטב בסובבים אותו ונראה כמו אי של שפיות מול חוסר השליטה של קוגברן.

    דווקא מי שאמור היה להיות האיזון של ג'ף ברידג'ס, מאכזב בגדול. מאט דיימון מגלם את לבוף ולא נראה שהוא לחלוטין מודע לכך. הוא לא אכפתי לפחות כמו קוגברן וקשה לומר שהרדיפה המתסכלת אחרי צ'ייני משפיעה עליו. לא רואים בו שום סימן לכך שהוא כבר חודשים במצוד אחר אדם שכעת, מרשל שמן וילדה שפועלים בניגוד גמור למערכת הערכים שלו, עלולים להשיג אותו לפניו. אני לא יודע למה חשבו שהוא יתאים לתפקיד, במיוחד לאור העובדה שהדמות שלו אמורה להיות יותר מבוגרת מזו של ברידג'ס (לא רק בספר. מאטי למעשה מציינת בן כמה הוא אמור להיות). הוא יותר מטריד ממרגיע ומסיבה כלשהי, כל שורה שניה שהוא אומר נשמעת כמו רמיזה מינית. בהתחשב בנטיה של האחים כהן לשיתופי פעולה חוזרים עם שחקנים, מוזר שלהקו שחקן כל כך לא מתאים שלא עבד איתם בעבר.

    מעבר לטעות הליהוק הזו, אומץ אמיתי הוא סרט בהחלט ראוי. לא הטוב ביותר של האחים כהן לטעמי, אפילו לא בשלישיה הראשונה, אבל שווה צפיה בכל מקרה. הצילום של רוג'ר דיקינס נראה סתמי לאור יום, אבל הסצנות הליליות הן מרהיבות ויוצרות תחושה של נוכחות במקום. יש הרבה ריקנות בטריטוריה בה מתרחש רוב הסרט, בניגוד לעיר ההומה והצפופה, מה שרק מגביר את העוצמתיות שבכל מפגש. פסקול שמשלב בין יצירות עממיות מוכרות ומוזיקה מקורית של קרטר ברוול, נשמע כאילו נלקח ממערבון מתור הזהב. שוטים מסויימים, במיוחד קלוז-אפים על פנים של דמויות, נראים כמו מחווה לסרג'יו לאונה, האיש שאולי המציא את המערבון החדש וסביר להניח שלו היה עוד חי ופעיל כיום, כך היה נראה סרט בבימויו. זהו מערבון קלאסי שנוצר באמצעים מודרניים ולמד מהטובים ביותר כיצד לעשות זאת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין