לאחר האיחורים המביכים במועד פרסום הבלוג בשבועיים האחרונים החלטתי כי השבוע אעמוד בלוח הזמנים ויהי מה. ייתכן ופרסום הבלוג ביום חמישי או שבת ולא ברביעי לא הטריד את מנוחת הקוראים אך עבורי הידיעה כי אינני עומד בלוח הזמנים הייתה קשה מנשוא. אני מאמין בדייקנות. אינני מאחר לאף אירוע חברתי, לעולם לא אגרום לחברי לשבת לבד בפינת בר חשוכה ולחכות להגעתי. חבריי יודעים כי איני סובל איחורים (גם אם הם אופנתיים- ענת עוגה), אני רואה זאת כזלזול בזמני, כאילו שיש לי הזמן לשבת דקות ארוכות ולחכות להוד מעלתו שיואיל לבוא ולפגוש אותי (לכן מר בליליוס, אם אתה מתכוון להגיע ליום הולדתי באיחור של שעה וארבעים מוטב שלא תבוא בכלל). זמני המבוזבז בהמתנה לאחרים משפיע על כלכלת העיר כולה. חשבו על כל המלצרים והטבחים אשר עומדים דום מלא יראת כבוד במסעדות השונות בשדרות רוטשילד וברחוב אחד העם בעודם ממתינים לבואי כדי שירוויחו את לחמם.
המחויבות שלי לדייקנות, צייתנות וסדר וודאי נובעת מן השורשים הגרמנים שלי (האמת, שגם חברי משפחת מנור שגרו בגרמניה לפני ה"מאורעות" היו בעצם פולנים שהיגרו אבל אנחנו לא ממש מודים בכך מחשש לפגיעה בייחוס ובמעמד החברתי הפוסט-שואתי). יומי מתחיל תמיד בסדר קבוע של מטלות כשהראשונה מביניהן היא סידור המיטה, בלגן במיטה הוא סממן לבלגן בחיים. במידה והזמן דוחק ואני נאלץ לעזוב את דירתי כאשר נותרו כלים בכיור הרי שהיום כולו אבוד. כל דקה נהיית למסכת מייגעת של תחושת כשלון בעודי מדמיין את הכוסות החצי מלאות בקוקה קולה הולכות ונרקבות, שלא לדבר על הצלחות היפות שסבתא ז'וטה נתנה לי שעם כל רגע שעובר יורדות מערכן (צלחות שהם חלק מ"סרוויס" שזו מילה פולנית אשכנזית ידועה לסט של כלים. ליוצאי עדות המזרח יש אוצר מילים נרחב לאוכל כמו "מפרום" או "קובה" או "חבדדה" ולנו יש מילים לתיאור של כלים וחפצים דוממים. פעם סבא רצתה לתת לי במתנה סרוויס שקיבלה בסופר-סל אך אמרתי לה שהיא יכולה לדחוף את הסרוויס לתחת שלה, אין כזה דבר מתנה עם ערך רגשי. רוצה לתת מתנה שתשלם, לא רוצה אז אני יכול לחכות עוד כמה שנים לשים את ידי על הסרוויס היוקרתי). יציאה מן הבית עם כלים בכיור היא עוד כלום לעומת יציאה מן הבית כאשר שכחתי את הדוד דולק. אינני חושש מן ההפסד הכספי (שהרי זכיתי למלגת חיים נדיבה הודות למשרד החוץ והאקדמיה הישראלית) אלא מן הידיעה שבכל רגע עלולה להתלקח שריפה אשר תכלה את אוסף הבובות הנדיר ואת אוסף החולצות המכופתרות. במוחי אני רואה את הבובות נמסות בחום העז וארובת עשן אפורה יוצאת מגג הבניין ומסמנת לרחוב שכאן נשרפים אנשים. וכל זאת עוד יומיים לפני האירוע של השנה!
כשעברתי לתל אביב לפני מספר שנים נאלצתי למצוא רופא משפחה חדש. עלעלתי בשמות הרופאים ב"קופה" (שוב חלק מאוצר המילים הנרחב של הפולנים. עבורנו ללכת לקופה זה כמו לצאת לבית קפה, ענוג צרוף) עד שמצאתי אותו...את ד"ר וגנר. איזה אושר! הרי ההיפוכונדרייה שלי מחייבת רופא קפדן ומסור ומי יהיה יותר קפדן מרופא אשר פועל לאור ערכי הנציונאל סוציאליזם, רופא שאצלו הכול "פונקט" "פונקט"! החשדות שלי בדבר שורשיו האריים כלל לא הפריע לשמחתי, והרי שהיה מדובר בחשדות בלבד (וכמו בנושאי כשרות אי ידיעת החוק פותרת..."אה היה במרק שרימפס, טוב לא ידעתי"). החשדות הללו התאמתו לאחר שבביקור הראשון התברר כי הוא בכלל מדרום אמריקה. מיד ידעתי כי אביו, שהיה סגן מנהל מחנה, ואימו, שהייתה שומרת עם כלבים על גדרות הטייל, ברחו מידיהן של רשויות החוק המוסריות שלאחר המלחמה אל בוונוס איירס. ד"ר ואגנר בטח עלה לארץ כדי להתנדב בקיבוץ ולכפר על מעשיהם של הוריו. במהרה הוא התאהב בבני העם היהודי ונשאר כדי לשרת אותם נאמנה. ואם הוא מכפר על מעשי הוריו מי אני שאמנע זאת ממנו?
אך כל התיאורים הללו מהווים סטייה מן הנושא העיקרי שלשמו התכנסנו היום. אם כן, לאור החלטתי לעמוד השבוע בלוח הזמנים נאלצתי להפסיק למספר שעות את עבודתי, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי לאור חשיבותה. עבודתי היא כל כך חשובה עד שקניתי לעצמי בלקברי כדי שכולם יבחינו בחשיבותה. כאשר החזקתי במכשיר עדין זה לראשונה (דה שוורצה- ברי) לבי החסיר פעימה מרוב התרגשות. הנה סוף סוף אני מוכן לכבוש את עולם העסקים. "כל אחד רוצה להיות מנכ"ל" כתב אריק איינשטיין (אולי היום כל אחד רוצה להיות רמטכ"ל) והדבר נכון גם עבורי.במוחי דמיינתי איך אני מקבל מיילים חשובים מיוון ואסטוניה, משתתף בשיחות וועידה טראנס-אטלנטיות ומתקשר בשעה שתיים לפנות בוקר לסניף של החברה בציריך לאשר את העברת הכספים ומיד אחרי כן שולח אס.אם.אס לחברי הטוב ברק (אובמה....was up dog it's Lani? Just chilling, call me later).
אך אבוי למפלה הנוראית! לא יוון, לא אסטוניה וודאי שלא אובמה. בשבוע האחרון קיבלתי את המיילים הבאים: קופת חולים הציעה לי שירותי ייעוץ זוגיים או קניית מדחום לתקופת הביוץ (האמת- את המדחום דווקא קניתי, לאחרונה אני חש בגלי חום), מסעדת מרתון גריל בפילדלפיה דיווחה לי כי מהיום ה- Chicken Caesar Salad מגיע ברוטב ויניגרט דיאטטי ומן האתר שפתחו עבור משפחתי בני דודים שמעולם לא פגשתי דווח לי כי ז'וטה הרטמן חוגגת היום 91 (אין לי מושג מי זאת אבל ז'וטה מזל טוב! עד מאה ועשרים!).
לאחר שעקרתי את עצמי מכיסא המחשב החלטתי לעשות דרכי אל סוף רחוב קינג ג'ורג' כדי לקבל השראה בבית הקפה "תוצרת הארץ" (שוב שיר של אריק איינשטיין, מה שהולך היום בבלוג זה משהו...זה נקרא אינטר-טקסטואליות...פאק אני חנון). האמת שכבר כמה שנים אני מאוהב ברחוב קינג ג'ורג' ומערכת היחסים בינינו רק התחזקה משעברתי לגור ברחוב עצמו. בעיני, רחוב קינג ג'ורג' היה משל לעיר לתל אביב כולה. חלקו הדרומי של הרחוב (פינת אלנבי) על דוכניו הרבים שמציעים את מיטב החיקויים של מותגי אופנה הוא המקביל של שכונת פלורנטין. משם הרחוב ממשיך לאזור הסנטר שהוא בעצם מרכז העיר כולה ואם נמשיך צפונה נגיע עד לכיכר מסריק שהיא כמו "הצפון הישן".
האופי של רחוב קינג ג'ורג', עד לא מזמן, היה עירוני באופן מובהק. לאורך המדרכות האפורות והסדוקות התמקמו להן חנויות נושנות ושונות המכילות את מוצרי ההכרח עבורי כגון חשמלאים, ספרים (מספרת תלתל הידועה) ופורצי מנעולים (כמו פולני טוב פיזרתי את מפתח ה"ספייר" לדירתי לשלושה חברים אלא שכולם "עסוקים" או סטלנים ולכן כבר פעמיים הייתי צריך להשתמש בשירותי הפורצים). אלא שלאחרונה משהו השתנה באופיו של הרחוב (There is something rotten in the state of King George). מדובר בתהליך איטי שהחל כבר לפני מספר שנים אך ממש כמו ההפגנות בקהיר תהליך זה תפס תאוצה בחודשים האחרונים והנה הגענו למסה הקריטית של החנויות החדשות אשר שינו לחלוטין את זהותו של הרחוב. במקום החנות הידועה בשם "מרכז הקוסמים" נפתחה "קינג דלי" שמציעה מגוון של גבינות ונקניקים מעושנים מכל רחבי אירופה, ובמקומו של החשמלאי הקשיש נפתחה ה "לה גטרי" שאורלי זילברשץ בנאי אוכלת שם מדי יום לחם כפרי אשפלאו עם גבית קשקבל.
בנוסף לכל אלו, נפתחו חנויות המציעות גבינות הומו-אפאטיות, בר יין חדש ואפילו מעבדת המחשבים עברה פתאום מתיחת פנים והיא עכשיו בעלת עיצוב אולטרה מודרני. אפילו זוג הפרסים הוותיקים שמנהלים את הקיוסק שצמוד לביתי ומציעים לעוברים ושבים כוס מיץ תפוזים סחוט שוקלים להפוך לרשת (הם רוצים לקרוא לרשת Parsy Juice על שם Jamba Juice האמריקאית). והמטמורפוזה של הרחוב לא פסחה גם על בית הקפה האהוב עלי. כשהתיישבתי אתמול והזמנתי קפה (בסלנג התל אביבי "תעשה לי הפוך") ישבו בשולחן לידי זוג הורים עם ילדיהם התאומים. ההורים שאלו את הילדים בקול הילדותי "איך עושה ביאונסה?" ובעוד ההורים שרים את הפזמון של All the single ladies הילדים הניעו את ידיהן הקטנות בהתאם לקצב. מרחוב של תל אביבים זה נהיה לרחוב של מנכל"ים.
ואולי המסקנה היא שאני עדיין לא מוכן להיות מנכ"ל. שאין ברצוני לאמץ את תרבות המנהלים ומכוניות המנהלים ואני מסתפק בלהיות שכיר פשוט. כזה שלא מניע כספים ואוכל קשקבל אלא מבקש מד"ר ואגנר מרשמים דרך הבלקברי בזמן שהוא אוכל "בייגל טוסט" פשוט וטעים. ואולי זה גם הזמן לחזור לעבוד, אך זה בסדר Don’t Cry for me Palestina, אחרי הכול- העבודה משחררת!
|
