צריך גם להשקות את הבלוקים
מאז ומתמיד היה לי כשרון נדיר להסתבך בכל צרה אפשרית... בין סוף התיכון לתאריך הגיוס שלי, היה פסק זמן של 6 חודשים. חיפשתי ומצאתי עבודה כמזכירה של מנהל מפעל לבלוקים שהיה ממוקם מאחורי תחנת הדלק, למה שמהווה היום את האזור מסחרי של הרצליה פיתוח. המפעל היה שייך לסולל בונה ונקרא "אמיש" היינו, אמריקה ישראל..בע"מ. המשרדים הראשיים היו באלנבי 111 בת"א. המעלית,כזו כמו כלוב מברזל - רצפה, תקרה וסורגים במקום קירות, נתקעה בין הקומות... ואני נשארתי שם כ-14 שעות.. לא טלפונים, לא כלום.. בקומה העליונה, התקיימה הישיבה השבועית לתוך הלילה... חשבו כנראה שסתם לא הגעתי.. ומאחר והמעלית הראשית היתה תקועה... ירדו אחרי הישיבה במעלית קטנה אחורית. חושך מצרים... צעקתי, קראתי לעזרה..בכיתי... וכשהבנתי שאין סיכוי שמישהו ישמע אותי, ישבתי על הריצפה ותוך דמעות של רחמים עצמיים נרדמתי במעלית וישנתי ממש מצויין, עד הבוקר....(ילדה בת 17...). אחר כך כל סולל בונה.. בארץ דיברו עלי ועל השינה במעלית...:))) בלוקים נשלחו לכל מקום במשאיות שהועסקו ע"י המפעל לשביעות רצון מנהלי העבודה, דו"חות בעניין משכורות עובדים, קבלת חומרי גלם, משלוח הבלוקים למקומות עבודה, רכישת דלק וכו' נשלחו כל חודש בדואר לת"א. תלושי המשכורת, הגיעו אף הם בדואר. פעם בכמה חודשים הגיעה ביקורת מת"א, לבדוק את החשבונות, אם אנו לא מוכרים ככה בסתר..חלילה וחס... או שאולי אני לוקחת איזה בלוק או שניים הביתה.. סתאאאם, סתאאאם.. וסולל בונה ,מפעל הסתדרותי, לא היו ממש פרפקציוניסטים ודי חלטוריסטים למען האמת. המפעל לא ממש של אף אחד מסויים, אתם יודעים... ולאף אחד באמת לא ממש איכפת..... ובכן באיזה לילה, מנהל המפעל, מר ברמן (הבוס שלי) קיבל "קפקפת לב", אושפז בבית החולים.. ואני כמובן, ממש לא טרחתי להודיע לאף אחד שהאיש לא בא... אני ראיתי בזה אתגר רציני! להביא את היכולות שאין לי לידי ביטוי... :))) הזמנתי חומרי גלם שלחתי בלוקים לאתרי בניה.. בשבתות הלכתי ברגל למפעל.. עליתי על ערימות הבלוקים הסדורים,והשקיתי אותם במשך שעות...(שלא יתפוצצו...) (מבינים?? אני רציתי לחסוך לסולל בונה מחיר של פועל שיבוא וישקה בשבת..:)))) ) בקיצור, מיניתי את עצמי (חוצפה של ילדה בת 17..) למנהלת מפעל הבלוקים. בהנהלה הראשית, איש לא ידע על כך דבר... ואז כבר הגיע מועד הגיוס שלי, ועזבתי.... |