אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל.

מצד אחד, אני מודה, חיכיתי לראות את הסרט כבר 6 שבועות, ג'ייק גילנהל ,אן התוואי,האנק עזריה (שרק עכשיו לדעתי מתחיל לקצור את כל ההצלחה שמגיעה לו, אחרי כלכך הרבה שנים בתעשיה),,אוליבר פלאט ועוד לא מעט טובים וחזקים, תקציר חזק לכל אישה שאוהבת צ'יק פליקס,סרט שהיה אמור לחתור תחת הרבה דברים, הייתי בטוחה שאני עומדת בפני אחד המועמדים לטופ 10 של השנה.

זה התחיל מעולה, מעניין, אקספוזיציה מעניינת,מסקרנת, בנויה היטב.

וגולת הכותרת: סצינת סקס שכמוה לא ראיתי על המסך הרבה זמן.

היה שם מין אמיתי, לא מתיפיף, הרי תמיד סצינות מין לא נראות כמו כשבאמת מזדיינים, דווקא שם הקפיד הבימאי זוויק, על מין אמיתי, הפרצופים והכל, נראו באמת אמיתיים. הייתה שם גאוניות בבימוי שחקנים ובבימוי מצלמה.

אבל אחרי חצי שעה די מבטיחה,.. הכל הלך לפי תסריט די מוכר של סרטי בנות יחד עם קצת בדיחות על בולבולים.

ובכל זאת, סיימתי את הסרט בדמעות. הסרט פגש אותי במקום הכי מזוקק.

הכי אמיתי, במקום שאני הכי פגועה בו.

מגי, הדמות שאן התוואי היפיפיה מגלמת, היא בת  26, שחולה בפרקינסון, היא לא מאמינה שרוצים להיות בחברתה, ובטוחה שמי שאיתה, שם במקרה הטוב כי היא זיון טוב, במקרה הפחות טוב מתוך רחמים.

היא לא מאמינה שמישהו איתה בגללה.

אז אני לא חולה תודה לאל, אבל עד לא ממזמן אכלתי סרט על עצמי. שאני לא ראויה לאפחד בגלל משהו ספיציפי, פיצ'ר שמצליח לייחד אותי מאוד ואני הפכתי את זה לזהות במשך זמן רב מחיי.

בחודשים האחרונים התחלתי להתגבר על זה, (יש סיכוי שאני פשוט מתבגרת, אפשר רק לקוות) ואולי בקרוב אהיה אמיצה דיה כדי לחשוף בפניכם את הלינק לסרט שעשיתי על "זה" בזמן הלימודים.י

יאמר לזכותי שזה מתחיל לעבור לי.

אבל מפה ועד אמונה שלמה בעצמי.. יש עוד דרך ארוכה.והסרט האמור הביא אותי לידי דמעות.

כי זה מפחיד. זה מפחיד לדעת שמישהו רוצה אותך, ושמישהו יהיה מוכן לנקות אחריך כשתהיה ממש חולה ולא לבד לעשות צרכים. זה מפחיד לתת למישהו להתקרב, כי אז אתה הופך להיות פגיע, כי אז אתה צריך אותו.

מישהי, שחקנית שאני מכירה ,כתבה איפשהוא שאהבה בשבילה זה שאותו בנאדם הוא חלק מהגוף שלה שהיא לא יכולה להתקיים בלעדיו.

מישהו, שלא ממזמן היה יקר לי ממש, אמר לי שכשאתה בזוגיות אתה הופך להיות פגיע. הוא אכן וידא את זה.

וזו הסיבה שלא משנה כמה נעליים קניתי (יעל ברדשו קנתה בסופש 4 זוגות נעליים), וכמה בחורים נפלאים הכרתי לאחרונה, בסוף אני נפלת כי נתתי למישהו אחר לשכנע אותי שהוא לא הולך לפגוע בי, ובשנייה שהאמנתי לו הוא תפס את עצמו וברח.

וכי האמנתי לרגע אחד שמגיע לי.

ובאמת מגיע לי. פשוט כנראה שיותר טוב מזה.

ושם בסופו של דבר סרטים נמדדים, כי לא משנה שזה היה קיטש הוליוודי בתחפושת של משהו אחר, בסופו של דבר אני מודדת אותם במידה שבה הם מצליחים לרגש אותי. ואולי אם הייתי רואה את זה בזמן אחר, הייתי חושבת שזה סתם קיטש שמתיימר להיות משהו אחר. אבל האמת שזה בדיוק היה מה שרציתי, וכל מה שהייתי צריכה כדי לתת לדמעות שהיו בתוכי להשתחרר.

ומהפסקול של החיים...