אתמול הסתיים פסטיבל סן רמו, הצלחתי לראותו, אחרי שנים שלא - הודות ל"יס" שהחליפו את canale 5 בערוץ האיטלקי הממלכתי - Rai 1

וגם אני לא מאמינה. מצאתי שוב את איטליה כפי שזכרתי אותה. שלא כמו בארץ, באיטליה השינויים קורים לאט. לטוב ולפחות טוב.

גיליתי שאיטליה, כמדינה מזדקנת (דמוגרפית), נותנת מקום גם למבוגרים. את הפסטיבל הנחה Gianni Morandi שהוא זמר מצויין אך די עתיק, בקהל ישבו כל המנג'רים של תעשיית המוסיקה והטלווייזה - כולם עתיקים...

ואת הפסטיבל ניצח זמר צעיר בן 68 שנקרא Roberto Vecchioni .

הוא ניצח בגדול את הזמרים הצעירים, היפים, הסקסיים, הקלילים, המוכשרים, וגם את הזמרות היפהפיות הלבושות במיטב האופנה של מיטב הסטייליסטים האיטלקים (דווקא הבגדים לא היו משהו...מוגזמים והזויים)

אז שמעתי מוזיקה איטלקית. אין עליהם. לשיר הם יודעים. אי אפשר לחקות זמר איטלקי. גם הצעירים שרים אחרת מכל זמר ישראלי או אמריקאי או אנגלי...

מהרגע הראשון ידעתי שהוא יקח את הפסטיבל. הוא הגיע עם שיר שאי אפשר להתעלם ממנו.

אולי משום שהוא בן 68, אולי משום שהוא עדיין צעיר בלב...אולי משום שבמקור הוא בכלל מורה לביולוגיה ומרצה באוניברסיטה...הוא אמר, שר, צעק ...בלי לטייח כלום.

במוסיקה מאד קל לטייח. הוא גייס אותה כדי לדבר. כתב מילים מצמררות של ביקורת נוקבת ו"פתרון רך ואנושי ושר אותן בכל רמ"ח אבריו, ודיבר, ולחש וצעק, עם הפנים, העיניים, הידיים, הבטן...זה היה מדהים. חוויה. החזיר לי געגועים לאיטליה.

זהו. בקיצור. מוזמנים לשמוע אותו, לראות אותו ולקרוא את התרגום של השיר.

Chiamami Amore

אהבה - קיראי לי שוב

עבור הסירה שעפה לשמיים והילדים שעדיין שיחקו בה...
הייתי נותן להם את הים כולו רק כדי לראותם מגיעים…

עבור המשורר שלא יכול לשיר, הפועל שאין לו יותר עבודה
עבור בני העשרים שעומדים למות במדבר שהוא מטונף
עבור הנערים והנערות המגנים על ספר שהוא אמיתי
והם יפים כשהם צועקים בפיאצות משום שמנסים להרוג להם את המחשבה,

עבור המנוול שנינוח לו בשמש והפחדן שמסתיר את ליבו
עבור הזכרון שלנו שנזרק לכל הרוחות ע"י אנשי הכאב

תקראי לי אהבה,תקראי לי עדיין אהבה, תקראי לי תמיד - אהבה.
כי הלילה הארור הזה יצטרך להסתיים הרי…כי אנחנו נמלא אותו מכאן במוסיקה ומילים…תקראי לי אהבה, עדיין ותמיד.

בחלום הנואש הזה שבין השקט והרעם - הגני על האנושות גם כשישאר אדם אחד בלבד.

כי המחשבות הן  כמו פרפרים שאי אפשר לקרוע מהם את הכנפיים
כי המחשבות הן קולות של אמהות שחשבו שאיבדו אותן והן (המחשבות) כמו החיוך של אלוהים בתוך היריקה הזו של הייקום.

תקראי שלי שוב - אהבה עדיין ותמיד, בין השקט והרעם
הגני על האנושות שהיא כה אמיתית בכל אדם.

קראי לי שוב, עדיין ותמיד - אהבה
אנחנו נמלא את הלילה השחור מכאן במוסיקה ומילים
קראי לי שוב אהבה, עדיין ותמיד
כי אנחנו - אהבה.

(כי בסוף בסוף, מה יש לנו חוץ מאהבה?)