אני פמיניסטית מגיל 17 בערך. פמיניסטית בהכרה, פמיניסטית שלא מתביישת אף פעם להצהיר שהיא פמיניסטית. פמיניסטית שלא מתחילה להתפתל כששואלים אותה אם היא פמיניסטית ואומרת שכן, אבל היא לא שורפת חזיות, והיא מהדור החדש, ובעצם אפשר להגיד פוסט פמיניסטית...

אני פמיניסטית בלי אבל.

עד כאן ההצהרה הזו נשמעת משכנעת מאוד, רק שאני חייבת לציין שיש כמה מהמורות בדרך שמונעות ממני להיחשב ככזאת במובנים המלאים: באורח חיי הנוכחי, למשל, חלוקת התפקידים ביני לבין בן זוגי היא בלתי שוויונית בעליל – הוא המפרנס הראשי, אני מקוששת שכר מינימום (וכבר כתבתי על כך בפוסט אחר) ונושאת בעיקר העול של גידול הילדים ועבודות הבית. אני ממש לא גאה במצב הזה, וברור לי שעצמאות כלכלית היא מפתח להעצמה וחיזוק הביטחון העצמי והכל, אבל בפועל אני לא מצליחה עדיין להגיע לשם. במצב העניינים הנוכחי, לצערי, הפמיניזם שלי נמצא הרבה יותר על הנייר.

אני גם לא ממש מתעניינת בקריאה מעמיקה של תיאוריות מגדריות. מה לעשות, הפרעת הקשב והריכוז שהתברכתי בה גורמת לי, בין השאר, להתקשות עד מאוד בקריאת מאמרים מנוסחים בלשון אקדמית מיובשת. אני יודעת שזה חשוב, אבל זה מ-ש-ע-מ-ם אותי, במרבית המקרים כמובן, וטרם מצאתי את הדרך להתגבר על כך.

גם במראה החיצוני שלי אני לא בדיוק עונה על סטריאוטיפים עבשים ומופרכים של בנוגע לאיך פמיניסטית צריכה להיראות, אבל בואו לא ניכנס לזה.   

   מי שאני זוקפת לזכותה את התודעה הפמיניסטית שלי היא אשה יקרה בשם נעמי נמרוד, מחלוצות הפמיניזם בארץ וממייסדות כתב העת "נגה", שהתגוררה למשך זמן מה בקיבוץ שבו גדלתי  ביחד עם בעלה המורה לספרות וארבע בנותיה, ואימצה לחיקה כמה גורות כמוני. היא לא הרצתה לנו, לא נזפה, לא זיינה שכל, רק נתנה לנו מילים להסביר בהן את מה שחשנו אז, כמי שנולדו והתבגרו בטבורה של חברה לוחמת, מיליטריסטית, שוביניסטית בכל מובן.

הפגישה הראשונה שלנו איתה הייתה במרפסת ביתה. שתינו מיץ ודיברנו על הצבא שעמדנו להתגייס אליו. סיפרנו לה על האינסידנט שהתרחש יום לפני כן בשעת מחנך בכתה שלנו.

באותה תקופה התגייסה המערכת החינוכית הקיבוצית להכין אותנו לקראת השירות הצבאי. כשאני אומרת אותנו, אני מתכוונת לבנים כמובן. מדי שבוע הוזמן נציג של יחידה קרבית כזו או אחרת, להרצות בפנינו ולענות על שאלות. באותו שבוע הוזמן הדובדבן שבקצפת – קצין מילואים בן קיבוץ שכן, בוגר סיירת מטכ"ל. במשך שעה ארוכה ומשמימה הוא פירט את היתרונות האדירים של השירות ב"יחידה", סיפר אנקדוטות ממבצעי גבורה סודיים ובאופן כללי חירמן את הבנים על העניין עד מוות.

במשך כל אותה שעה ישבנו אנחנו, בנות הכתה (זו הייתה שעת מחנך, לא שיעור רשות), והקשבנו בשקט. לבסוף הוקצה זמן לשאלות. אחת הבנות אזרה אומץ, הצביעה ושאלה בהיסוס האם יש תפקידים גם לבנות בסיירת מטכ"ל. תפקידים לבנות? בני הכתה גיחכו ונחרו נחירות בוז. גיל מור (זה היה שמו – האמיתי – של המרצה שלנו) שתק לרגע כמהרהר, ואז חייך והכריז: "לכם הבנות אני יכול להגיד רק דבר אחד: הסייחים הכי מובחרים נמצאים בסיירת מטכ"ל!"

בפגישה שלנו עם נעמי נמרוד דיברנו על המשפט הזה, ובעיקר על איך שהוא גרם לנו להרגיש. נעמי, כאמור, לא התפלספה אלא נתנה לנו מילים אפשריות ועוצמה.

מה שמביא אותי לכותרת של הפוסט הזה, שאולי עכשיו נעשתה מובנת.

תודה, נעמי.