עכשיו כשהרוחות במזרח התיכון סוערות, יותר מתמיד אני מתגעגע לאהוד אולמרט. אפילו לאריה דרעי אני מתגעגע.

בקיצור, כמיהה אמתית למנהיגים בעלי שיקול דעת, חפים מבעיות אגו ובעיקר כאלו שישרו עלי בטחון. כמה למנהיג שההחלטות שלו יילקחו מתוך עמדה קרה, מדוייקת, שמעמידה את המדינה ובטחון אזרחיה מעל לכל. כזה שלא עסוק בזוויות הצילום הנכונות, או במה יגידו עליו, אלא מונחה מדאגה כנה לתושבי המדינה הזאת.

יש מצב שאהוד אולמרט הוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו פה. אני לא מתעלם מהחשדות, מהסערות, מהעבירות לכאורה שיוחסו לו. מצד שני בינתיים לא הוכח כלום, וחוץ מכותרות זועקות בעיתון ותביעת דיבה שתלויה ועומדת, תקנו אותי אם אני טועה, עד לרגע זה, לא הוכיח לי אף אחד שאולמרט אכן אחראי לכל האירועים שיוחסו לו.

גם את דרעי, ביצועיסט וחריף, אני מעדיף על הצל הקלוש שלו – אלי ישי.

אני מוצא את עצמי מביט על הטלטלה שאוחזת במזרח התיכון, מביט על ביבי, על ברק, על ליברמן… אין לי מושג לאן כל זה הולך, רק ברור לי שצריך נווט אמיץ ומתוחכם שינווט את הספינה שלנו בין ההתרחשויות הדרמטיות. אני לא רואה כזה על הסיפון.