פוסט עייף.

כמעט חצות.

גם היום התעוררתי מוקדם מדי עם שעון מעורר, בניגוד להרגלי בקודש.

וכן, גם היום לטובת פגישה נוספת עם הכסא החשמלי.

הרוח המוגזמת בחוץ השאירה את הירושלמים בבית והפקק במחניודה היה קצר הפעם.

הגעתי מוקדם.

אמרתי שלום יפה לכל עובדי המרפאה, אני כבר מיודדת עם כולם,

והסתכלתי בצער אל הארנק שלי, ממנו הולך לצאת היום סכום עם ארבע ספרות.

הרופא שאל אותי "מה נישמע"? זה שאלה מוזרה להישאל על ידי רופא שיניים.

מה לומר לו? הייתי מעדיפה להיות עכשיו במקום אחר ולעשות בעצמי שופינג עם הכסף היקר שלי במקום שאתה תעשה ?..

זו אמורה להיות פגישתנו האחרונה לסיבוב זה. קצת עצוב להיפרד ממי שנפגשתי איתו כמעט מדי יום בשבוע האחרון.

אבל אל דאגה, יש לזה סוף טוב.

הסתימה שהרופא עשה לי היום בשן M31 (אם אינני טועה...יש דבר כזה? הלו? מישהו? דוקטור, אני יודעת שאתה קורא פה..)

החליטה שנמאס לה ממני אחרי כמה שעות והיא נפרדה ממני בחתיכות קטנות.

עד שהגעתי לעבודה כבר לא נשאר ממנה כלום, חוץ משכבת דבק לבנה שמכסה את השן היקרה תרתי משמע שלי.

כלומר, צפוי עוד ביקור אצל הרופא.

כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

אמנם זה די פתאטי בגילי לשלם למישהו כדי שיגיד לי לבוא אליו מחר באחת עשרה, אבל זה המצב.

אז מחר באחת עשרה אני אצלו.

ואתם, חכו לי פה כדי לשמוע את סוף הסיפור.