כמוני ממש
חזרתי מהודו לאחר כאחד עשרה חודשים ששהיתי שם. אני בן שלושים ושבע ומשקל גופי אינו עולה על שישים קילו. היה משהו לא בסדר איתי. משהו בשיווי המשקל שלי התערער. גרתי אז בדרום תל אביב, ברחוב העלייה ולא הרבה הכירו אותי שם, אז הביזיון לא היה כזה גדול. אבל על כל פנים אנשים חשבו שאני נרקומן. לא יכולתי ללכת בקו ישר. ובהמשך גם לא יכולתי להרים כל משא. הגעתי למצב שאפילו קופסת גפרורים הייתה כבדה עבורי. התחלתי ללכת לרופאים. והללו לא הבינו מימינם ומשמאלם. בדיקות ושוב בדיקות. ועוד בדיקות שלא אמרו לא להם ובטח שלא לי שום דבר. כך נמשך המצב בערך חודשיים.
בזמן הזה התחלתי ללכת לשמוע שיעור תורה במקום שנקרא אור פנימי. כל מיני טיפוסים תל אביבים חביבים הסתובבו שם. האווירה הייתה נינוחה ומשוחררת ובאתי פעם ועוד פעם סוחב איתי את הדיג‘רידו ומנגן בו מול ארון הקודש מבלי לראות בכך שום סתירה. הרב שמסר את השיעור נראה היה בעיני כאדם בעל שיעור קומה מרשים במיוחד.
בשיעור השני או השלישי נגשתי אליו בסוף השיעור וביקשתי ממנו שילמד אותי קצת תורה. התגובה שלו הייתה משונה מאד ובלתי צפויה. הוא אמר לי תראה אברהם אתה בחור טוב אבל אתה לא רציני! והוסיף "הדמים שלך עכורים."
לא היה לי שמץ מושג מה פירוש המושג דמים עכורים אבל הצירוף הזה הכה בי בעוצמה והשאיר בי רושם רב. הזדעזעתי בלי שהבנתי ממה בדיוק. וגם נעלבתי מזה שהצטיירתי בעיניו כלא רציני. חוץ מזה הרי הדתיים רק רוצים לקרב אותך אז איזה מין תגובה זה להגיד למישהו כמוני שמוכן ללמוד תורה אתה לא רציני?! ניסיתי להתווכח אתו קצת ולהגיד שאני כן רציני...והוא כביכול, התרצה כאילו בעל כורחו, והיה מוכן לנסות ללמד אותי. הלימוד אף פעם לא התקיים כי יום יומיים אחר כך הרב נעלם. איכשהו הצלחתי להבין שהוא היה חייב לנסוע לצרפת בעניין אישי מאד, שהיה דחוף ביותר...
המשכתי להסתובב בין רופאים ומעבדות, והתשובות מעורפלות ומעיקות. ואין קצה של אור בקצה המסדרון שיאיר ויסביר לי מה לא בסדר אתי.
עמדנו לנסוע כמה חברים לאיזה יהודי חוזר בתשובה שגר בצפון. מן טיפוס עסיסי כך הבנתי מהסיפורים עליו. מוזיקאי משנות השישים שכבר למעלה מעשר שנים לומד את חכמת הקבלה, וגם חי בטבע. הכל היה נשמע די טוב. וגם טיול לצפון רק יכול להיות תענוג. אבל...
עוד באותו הערב קבלתי טלפון מרופא המשפחה שלי שהודיע לי שעלי להגיע מיד לבית החולים ושם כבר יסבירו לי במה מדובר. הנסיעה כמובן התבטלה. טסתי לאיכילוב במהירות האפשרית, חרד לגורלי.
לאחר הפרוצדורה הדי שגרתית והיבשה של מילוי הטפסים, שמות, מספרים וחתימות, עד שהושלמה ההרשמה, ורק אחרי שהייתי לבוש חלוק כחול דהוי של חולה מן השורה, נגשה אלי האחות והועילה להסביר לי מה קורה איתי, בעצם.
ובכן, אמרה, מצאנו שיש לך מן גידול, ברוך השם, לא ממאיר, שיושב לך על הצוואר ושותה את כל הסידן שמגיע אליך, ולא נותן לו להגיע לעצם. אלא זורק אותו לתוך הדם, כך שכל הדם שלך עכור... לפני שנוכל לעשות משהו נהיה חייבים להחליף לך את כל הדם ורק אז נוכל להתחיל בטיפולים! "דם עכור!" נזעקתי בתוכי, עד שהיה נדמה לי, כאילו כל העולם שבחוץ שומע אותי, והסתובבתי לראות שלא מסתכלים עלי... מה פירוש הדבר הזה "דם עכור?!" מילא הרב, אבל מה לאחות ולמילים כאלו. אני אף פעם לא שמעתי את הצרוף הזה קודם לכן. ומה הרב נביא?! איך הוא ידע מכך? ואיך שניהם משתמשים בדיוק באותה מילה שהייתה כל כך לא שגרתית ולא מוכרת לי. וזה גם מסביר את הזעזוע שחלף בי כשהוא אמר לי את המילים האלה – "הדמים שלך עכורים." כאילו שכבר אז משהו פנימי בתוכי ידע לפרש את זה ורק שמישהו שכח או לא רצה לגלות לי את הקוד שמפענח את זה, עד הרגע שהאחות חזרה על אותן המילים האיומות האלה, בצרוף תחזית רפואית גרידה.
במשך חמישה ימים שאבו והחליפו לי את כל הדם. שלושה שבועות שהיתי שם, באיכילוב.
הדבר הכי המשמעותי שקרה לי שם היה, שמצאתי את עצמי בין עמך בית ישראל. האנשים הפשוטים. הרגילים ביותר. לא השחקנים, לא המאופרים, לא המלובשים. לא המצועצעים, לא היפים ולא עשירים. לא המתוסבכים, ולא הסופרים, והמדגמנים. לא המשוררים, ולא כל הדמויות המדומיינות שהייתי רגיל ומוקף בהם, כמעט כל חיי עד לאותו זמן. אפילו השמות שלהם הרשימו אותי. היו אלה "דוד, משה, יעקב, צביקה." זה לא היה התאטרון. הסבל שלהם היה אמיתי ואפילו מוצדק. זה שלידי מחר מורידים לא את הרגל. ההוא שם במסדרון כבר שבוע לא מפסיק להקיא. עוד אחד לידי אי אפשר להכיר אותו, כולו מנופח מתאונת דרכים. כאלה סיפורים. מזעזעים. המפגש עם העם הזה היה חזק ומזעזע בשבילי כי הורגלתי לחיות בתוך בועה שכל העולם הוא במה וכולם שחקנים. כמו שחיים רבים בתל אביב. ואני הייתי קיצוני במיוחד לא בקרתי הרבה אם בכלל בקופות חולים או משרדי ממשלה אפורים. וגם אם כן בקרתי היו אלה גיחות קצרות ומיד חזרה לעשני הלילה והקולות ההזויים. חשך, לילה, מועדונים, בדידות, ייאוש, ניכור. כמה שיותר מוזר יותר מושך. כמה שיותר אחר, יותר מתאים. מערכת שלמה של התנהגות שמטרתה טשטוש. רק החושים החייתים מחודדים להפליא. הרגש מת. המחשבות לא קשורות לכלום. צלילים ומראות שמנסים ומצליחים לקחת כל דבר לחלק אותו לכמה שיותר חלקים לא מוגדרים כדי שחלילה לא נדע מה קורה אתנו כי אז אבדנו. אסור שנדע מאין באנו. אז מחליפים שמות ומתחפשים בתחפושות. מחליפים חברה סביבה מכונית הכל במהירות כדי לא להיות מוגדרים קרנבל של שגעון, זה היה עולמי. ואני לא מגזים. אולי להפך.
ופתאום אנשים אחרים שמזמן שכחתי שהם גם חלק מהמציאות. לא שלא הייתי נתקל בהם במכולת או ברחוב אבל שם מי שם לב אליהם. כאן בבית חולים ממש חיים ביחד. אז זה היה כמו לנחות מאיזה פלנטה ולגלות בחור נידח חיים אחרים.
והייסורים והכאבים וההזדהות עם הסבל של הזולת, והפחדים שלי זה לא יקרה. והחוסר אונים לגבי מצבים סופיים הם דברים שמתמודדים איתם כל רגע ורגע. פתאום נפתחה לי דלת שהייתה מכוסה אבק וכמעט שנעלמה מזווית העין שלי. עולם חדש-ישן נגלה לעיני. ושוב בעל כורחי זכיתי לשפלות. לא בקלות מרימים כאן את הראש. וכך בראש מושפל ובצעדים קטנים ומדודים, לאט לאט, כי הייתי מאד חלש פיזית... התחלתי ללכת לבקר בבית הכנסת המקומי.
היה זה (איך לא...) בחודש הרחמים. וציבור המתכנסים היה כידוע גדול בהרבה מהרגיל. יום, ועוד יום. סידור, תפילה, כוס תה, שיחות על מהות החיים עם השכן לחדר שעבר תאונת דרכים וניצל בנס. בחור שבא מבית דתי וכל האחים שלו חזרו בשאלה ולאחרונה חזרו בתשובה ורק הוא מסרב בכל תוקף...
למשפחה שלי עוד לא אמרתי כלום, על שגילו לי מה שגילו ושאושפזתי. עד היום אני לא מבין למה פעלתי כך. זה תמוה בעיני. אולי לא רציתי שידאגו לי, שיניחו לי ולא יתייחסו אלי כחולה ואהיה מוטרד בשל כך. מעט חברים היו לי אז והם היו מגיעים מדי פעם לבקר אותי. אבל רוב הזמן הייתי לבד עם העם הזה בבית החולים. בידוד יכול להיות מן גן עדן בעולם המתעתע שלנו. אולי כמו לעצור את העולם, חריקת בלמים, על הקצה...
פיג'מה, אפילו הבגדים לא שלי. לא שהבגדים שלבשתי קודם לכן, כן היו שלי. הזהויות ההזויות שלי נלקחו ממני בעל כורחי כביכול, בשל מצבי הבריאותי והתחיל לצמוח משהו שעוד לא הכרתי או זיהיתי באותה תקופה קצרה אך כל כך מהותית בשבילי חיי. אני חושב על זה עכשיו ונזכר בחבר שלי שישב שנה וחצי בכלא ההודי, בלי ספק גיהינום אמיתי...והוא כל הזמן מתגעגע לשם, פתאום נראה לי שאני מבין אותו...
כיוון שהתחלתי מתחזק בביקוריי בבית הכנסת, הרגשתי צורך כזה להניח תפילין. וכיוון שלא בדיוק היו לי כאלה, ביקשתי מאחד הזקנים הקבועים שם, והוא היה נותן לי להניח את שלו. אחד משלל הטיפוסים שראיתי מסתובבים שם היה אדם שנראה כאיש עסקים מצליח, עניבה, חליפה, משקפים עגולות מוזהבות, שיער שטני, גוף בריא ומראה נקי ומסודר למשעי. מסתבר לי שהוא עוזר וסועד את באי בית הכנסת. מן רובין הוד כזה של העם. לילה אחד אני מגלה שהוא ישן על הספסל שבפתח בית הכנסת. מתפתחת שיחה עמוקה ביננו והוא מספר לי שהוא איש עסקים עשיר מאד שעסקיו חובקים עולם ושהוא כאן לעזור ולסעוד את המתפללים. הוא מוסר את נפשו למענם. מביא אוכל עוזר בעניינים כאלה ואחרים, ואני נפעם מהגילוי המסעיר של הצדיק הנסתר הזה. האיש כולו חסד, כך אני מבין. הדמות הטמירה, הגרי קופרית הפוטוגנית והרכה שלו שובים את ליבי ואני נמס, ומתחיל לחשוב מחשבות...אממ...אם כך, אז אולי...ואז באחד הימים עזרתי אומץ ואמרתי לו שמכיוון שאני מתקרב ליהדות אולי הוא יכול לארגן לי טלית ותפילין. היהדות אחראית אולי לתחושות האלה שאתה מרגיש כל פעם שאת רוצה לעשות משהו בכיוון של לחזור בתשובה, כמו אז כשרציתי ללמוד תורה וביקשתי מהרב שילמד אותי, וכמו עכשיו שרציתי להניח תפלין, כאילו שחייבים לך, שברגע שאתה תגיד, טוב נו, תביאו תפלין, טוב נו אני רוצה ללמוד תורה, מיד ירוצו שליחים וימלאו את הפקודות שלי על הצד הטוב ביותר, רק שאני אהיה מאושר, רק להשביע ולספק את רצוני, שהרי, אם אני רוצה, אז זהו זה. מוזר מאד הקטע הזה. מוזר מאד. אבל כך הרגשתי. ואני בטח לא היחידי שמרגיש כך. וגם אם יגידו לי תודה על זה זה לא יהיה ממש מוזר. היום באיזה שהוא מקום, אני מכה על חטא שכך היה.
עברו כמה ימים והנסיך דנן הביא לי טלית ותפילין. הטלית, כך אמר, הייתה שייכת לאבא שלו, זכרונו לברכה. כן, ואוו! אישי כזה, מרגש. אני ידוע כמתיידד בקלי קלות, ועוד שהרחתי אפשרויות...הצעתי לו לגור בדירת הארבע חדרים שלי שעומדת ריקה, שהרי אני מאושפז כאן. ואני האביון חס על ממונו של הגביר, ממש בדיחה טובה שאני לא מבין איך לא צחקתי ממנה אז, וגם הוא... בתחילה סרב בתוקף. אמר שנוחה לו השהיה במלון ואין כל צורך לשנות. אני מתוך הכרת הטוב, ולא רק, המשכתי לנסות ולשכנע אותו, עד שלבסוף הוא הסכים ועבר לגור בדירה השכורה שלי ברח העלייה שבדרום תל-אביב.
היה זה ערב שמחת תורה שהרגשתי שזהו, אני חייב אבל ממש חייב לצאת מכאן, לא יכול להישאר בבית החולים אפילו דקה אחת יותר, ויהי מה. מצבי הרפואי כבר הוגדר כטוב למדי ולא הייתה סיבה ממשית להמשך שהותי שם.
כמדוני שתאריך השחרור הרשמי שלי היה יום או יומיים לאחר מכן. אולם כאמור הרגשתי שאני לא יכול להישאר בבית חולים אפילו רגע אחד נוסף וכך חתמתי על טופס שחרור כשאני מתחייב לשאת כל אחריות כלפי הבית חולים, ויצאתי לחופשי. שלושה שבועות הייתי שם בלי לצאת, הרגשתי שחרור כאילו הדביקו לי כנפים של ציפור ואני עף בשמי הלילה המוארים משאיר מאחורי את המחלה, את כל המחלות, כאילו נולדתי מחדש. כך עליתי למונית, מתחיל פרק חדש בחיי, צועד בבטחה אל עבר הלא נודע בדרכי החדשה אל עבר הלא נודע המבטיח. כל זה בתחושות הפנימיות שלי ובלי שום הבטחות או ממשות.
תחנה הראשונה, כיבוש ראשון היה לחוג את שמחת חג שמחת התורה. שמחת התורה היה אם כן חג השחרור שלי, יום ההולדת הרוחני שלי. לא היה לי כיוון ברור לאן עלי לפנות. הגעתי לבית הכנסת של הרב אויירבך ומצאתי אותו שומם. השעה הייתה מאוחרת. לא ציפו שם לבואי...אספתי את עצמי והמשכתי לכתובת הבאה שהייתה איתי, בית הכנסת שברח שלוש שבשכונת ש'בזי. הכרתי את המקום מפעמים בודדות שהייתי שם אז כשהלכתי לאור פנימי לפני האשפוז. החגיגה שם הייתה בעיצומה. שירים וריקודים עם ספרי התורה שכולם מכירים. קבלו אותי יפה ודאגו לי לספר תורה קטן, כיוון שאני חלש מאד ולא שייך שהרים ספר גדול. זה הדהים אותי שיש כאלה ספרים קטנים. כמעט חשבתי שעשו את הספר קטן רק בשבילי. בצעדים קטנים ובחולשה רבה נשאתי אותו קרוב לליבי סובב במעגלי הריקודים סביב הבמה ביחד עם השאר. שקט ושמח הייתי. אני והספר תורה הקטן בתוך מעגלים מעגלים.
חודשיים אחר כך קמתי ועליתי לירושלים. איך ומה בדיוק קרה שעליתי, זו חידה ותעלומה גדולה, שרק למי שמאמין בניסים לא קשה איתה. לי עצמי היה מאד קשה להבין איך זה קרה. להיות בבית הכנסת בבית החולים זה היה נחמד. הרב בשיעורי תורה באור פנימי היה מרשים. הדיבורים היו מעניינים. אבל מכאן ועד לעלות לישיבה בירושלים?! לבגדים השחורים?! להתנתק מכול העולם?! מה הקשר?! כאילו יד נעלמה יצאה מהשמיים, סנוורה לי את העיניים וכך נחטפתי ועליתי לירושלים. הסבר אחר אין לי. וגם היום זה הדבר היחידי שמתקבל על דעתי. טוב, אני צריך לספר שלפני עשרים שנה הייתי כבר בישיבה. באור שמח בירושלים. חזרתי בשאלה ועד הרגע הזה הייתי עשרים שנה בתל אביב. ועכשיו אני עולה שוב לירושלים. לישיבה. לדוסים האלה, שאני לא שונא וגם לא שנאתי אחרי שיצאתי משם, אבל הייתי שם, מה פתאום לחזור לשם? פלא!
בינתיים, העשיר שלנו, ממשיך לגור אצלי בדירה כי אני עובר לירושלים. וההסכם בנינו שהוא משלם כמובן את השכר דירה וכל ההוצאות. אני לא זוכר במדויק למה זה קרה אבל השארתי לו את הסלולארי שלי. אולי כי רציתי להתנתק מעוד עולם שקשר אותי באזיקים אליו. כן זה היה זה. כאן, מה אני צריך פלפון?! אני זוכר שאמרתי לעצמי.
ניגונים, חברים, אנשים צבעוניים מכל הגוונים, אוירה חיה ותוססת, כזאת הייתה הישיבה בעין כרם. רבי מאיר. איש חייכן שהיה איש עמל ביסודו, ואשתו שמכינה מטעמים מכל הלב עם החום הספרדי שממיס את העקמומיות ומרגיע את הנפש. ישיבה בעין כרם, שביל מן הצד, לא מאיים ולא מחייב במיוחד. וזה בדיוק מה שהייתי צריך באותו זמן. אם זה היה טיפה יותר שחור, אולי אני חותך חזרה ומתקפל אחורה. קצת לומדים הרבה מנגנים וזה נראה יותר כמו ג'סטהווס כזה של הודו מאוכלס בחברה שחוזרים בתשובה. נחמד, קליל. אני מעופף לי באווירה של עמק עין כרם המוצנע בין ההרים הנישאים, בלי שום דאגות בראש.
זמן הפירעון של השכר דירה מגיע. אני מתחיל להבין שמשהו אינו כשורה שם. העשיר האוסטרלי שלי לא בדיוק משלם. אין לי מושג למה, מה קורה. עד שאני מספיק להבין אני מקבל מכתב מעורך דין שאני חייב שכר דירה על חמישה חודשים! שלושת אלפים דולר! שוק?! זעזוע עמוק! מחנק בגרון! אחרי שאני מצליח לתפוס אותו בטלפון, דבר שבעצמו לא היה קל, הוא מספר לי שהנה, כן, הוא רץ לשלם, והייתה איזושהי תקלה וסיפורים ועניינים...וככה. וזהו זה. זה נופל על אחי הצדיק שמשלם לבסוף את הכסף והצדיק המזויף שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
אני מסרב להאמין שזה מה שקורה. למרות שזה קורה לי מול העיניים. נזק אמיתי. ואני כאילו לו תופס שזה יכול לקרות הוא נראה כזה בסדר, כזה איש טוב של חסדים, שאני לא מסוגל להשלים עם זה שנפלתי עם נוכל בן בלייעל. ומיד הנחתת נוספת. מכה גוררת מכה. אמל'ה. חוב לסלקום על הפלפון שהשארתי לו ברוב נדיבותי עומד על 25.000 שח. אבל'ה.
טוב, עדיין אני לא מעקל את המצב לאשורו. לא מכיר כאלה מצבים, לא יודע איך מתנהלים בהם. ניסיונות להשיג ולאתר אותו עד שזה הצליח, והנה אני נוסע יחד אתו לבעל הדירה שהיה עורך דין בעצמו, דבר שסיבך את כל העניין והכשיל אותו בסוף... במונית ואני מתוח ומנשף בכבדות, מייחל לרגע שאחרי. אנחנו יושבים מאחורה ולאוסטרי יש שק אתו. הוא פותח אותו לרגע ואני מציף ורואה שהשק מלא, אבל מלא בחבילות של דולארים. לא מגזים. לא שהוא הראה לי אותם, הוא עשה משהו ואז אני מעצמי ראיתי שהשק מלא בהם.
שולחן מהגוני חום ב'ז רחב. אני והוא מהצד האחד, מולנו בעל הבית הקודח בתוך ערימות המסמכים המונחות לפניו והשמש הזורחת מבעד לחלונות הגדולים מסנוורת אותנו. בוא נשלם ונלך מכאן. אבל לא. הבעל הבית לא מוכן לקחת את הכסף. חסר לו איזשהו חשבון והוא מסרב לקחת את הכסף. קודם תלכו לעירייה ותבקשו מהם שימציאו חשבון חדש ואז ורק אז שנחזור ונשלם הכול בבת אחת. העיניים שלי כמעט יוצאות מחוריהן. יש לי כל כך הרבה מה להגיד לו לזקן היקה הזה שיושב מולי, אבל הפה שלי כאילו מלא במים ואני לא מסוגל לפתוח אותו. קח את הכסף אני מסתכל עליו ומתחנן שיבין כל מה שעברתי. קח אותו, אתה לא יודע מה עבר עלי. כמעט יצאה לי הנשמה עד שבאנו אליך. בכיתי לו, התחננתי אליו, אבל כלום לא עזר. תביאו את החשבון מהעירייה ואז תבואו שוב. לא מוכן לקחת את הכסף. והאוסטרלי כבר לא שילם אותו יותר... היה זה אחי שהוצרך לבוא לעזרי ולנקות את הלכלוך שהשארתי מאחורי, מתקדש לי בירושלים של מעלה.
עברה שנה ואני כבר נשוי. מגיעה אלי הודעה מההוצאה לפועל לפיה אני חייב סכום אסטרונומי לסלקום. למה רק עכשיו?! כי לא מצאו אותי קודם. וזה אומר שהאחריות עלי כמובן. אני הוא זה שלא נמצאתי להם. אני רוצה לקחת את הגרזן שאין לי, לצאת ולחסל את האוסטרלי הנוכל המזוהם והשפל שהפיל אותי בפך הזה. אלו הרגעים שאתה מצטער שאתה לא איזה לוחם קונג פו שיכול לרצוח מישהו בדם קר ודקה אחר כך לשבת על אספרסו קצר. מסכנה אשתי. הייתי חייב לספר לה את כל הסיפור הזה. לא הייתי מספיק גבר בשביל להתמודד עם דברים כאלה בעצמי. שנינו במכונית הישנה יורדים לתל-אביב לנסות ולאתר אותו.
בשביל שאישה כמו אשתי תיקח אותי להיות לה לבעל היו צריכים משמיים לכסות ולהסתיר ממנה הרבה מאד פגמים שהיו בי עד אז. כתמים שרק אחרי הרבה מאד כביסות בידיה העדינות והאוהבות הלכו ונמחקו ממני.
איפה מתחילים, איפה הוא גר בכלל? שעת לילה מאוחרת, אין קצה של חוט שיוביל אותנו אליו. אבל נוסעים. בדרך נזכרתי שפעם הוא לקח אותי לאיזו מסעדה בצפון תל-אביב והוא היה מיודד עם הבעלים שלה. נלך אליו.
המקום היה ריק. האורות עמומים משהו והלילה חורפי וקודר. על שולחן עגול במרכז ישב איש. קורא עיתון. בעל המסעדה. נכנסנו פנימה. ונעמנו מולו. הוא הרים מבט שואל. יריתי. אתה זוכר, היה איזה אוסטרלי שהביא אותי פעם לפה? הוא לא היה צריך יותר מהשתי מלים האלה. המבט השואל שלו הפך ברגע למבט של חמלה. הוא סגר את העיתון והזמין אותנו לשבת. במשך קרוב לשעתיים, הוא סיפר לי מי הוא, אותו גומל חסדים, צדיק, שנכנס לי לווריד.
לזה רוקן תכולה של בית, להיא, אחרי שגרם לה להתאהב בו הבטיח חתונה, רוקן את חנות התכשיטים שלה ונעלם. מההוא ברח והשאיר חוב של חמישים אלף דולר, בעל המכבסה נשבע להרוג אותו. מה לא שמעתי באותו לילה. אבל עדיין, עדיין משהו בי לא היה מוכן להאמין שזה באמת מה שקורה. מה, דברים כאלה באמת קורים במציאות?! יש אנשים כאלה, באמת? הוא שאל אותי איפה אני, הכרתי אותו. אמרתי לו בבית חולים. בבית חולים?! זו הייתה הכותרת הראשית. זה היה הסיפור הגרוע מבין כולם. לגמתי את טיפת הקפה האחרונה והסתכלתי על אישתי שנראתה כאילו קפאה שד. מה היה אז בבית החולים ניסיתי לזרז אותו לספר לנו... הנורא מכול. אפילו הוא, בעל המסעדה בעצמו חשב כך. והוא סיפר שהאוסטרלי שלנו התחזה שם לגומל חסדים צדיק במשך קרוב לחודש ושהוא קונה את אמונם של באי בית הכנסת ששם, וכול זה, כל זה כי הוא חיכה ליום המיוחד...יום הכיפורים. ולא בשביל מחילת העוונות שלו. הפגר המת הזה, היצור המתועב והמבחיל הלז שדד את שני הכתרים המעטרים את הספרי תורה. וכל זה מתי? ביום הכיפורים בעצמו...מזעזע! כנראה שזה היה בתפילת הנעילה. איזה מן אדם צריך להיות בשביל לעשות מעשה כזה. אני אף פעם לא אבין. חזרנו שפופים ומותשים אל המכונית. המוחות שלנו קדחו מעוצם המחשבות והניסיונות שלנו להבין או להכיל את מה ששמענו.
עוד דבר שהעסיק אותי הרבה היה הניסיון שלי להבין למה אותי הוא רוקן ככה, לא מצידו, מצידו הייתי עוד אחד משרשרת הקורבנות שהזדמנה לו ישר לתוך בית הבליעה שלו, אלה מה בי היה שהצריך כזה מהלך, את זה ניסיתי להבין.
ברור לי כמו שתיים ושתיים שהייתי צריך לעבור את הניקוי הזה. במיוחד כשאני עולה לירושלים, להתקדש. להתחיל הכול ממש מחדש. וברור לי שיש חשבונות אחרים בכל המהלכים שאנחנו עוברים. בלי שניקח אותם בחשבון, גם כשאנחנו לא מבינים אותם, אנחנו לא יכולים להכיל את מה שקורה לנו.
כשישבנו אז במונית והשק דולרים שלו בין הרגלים...כמה רציתי לטבוע בו. תאוות הממון שלי. אולי היא זו שהביאה אותי לזה... כמו לפני כל לידה, צריך לשבת על המשבר, צריך שבעים קולות של היולדת בשביל ללחוץ את העובר דרך הפתח הצר אל העולם הרחב. שברים תקיעות תרועות. שופר של אלול. מעיר את הנשמה לחפש את יוצרה. יצר, יצירה, צר, הכול בשביל שאותו מפגש נכסף עם המראה.
"המלחמה היא שבנתה אותי – דרכה באתי אל האור."
היה שלום אוסטרלי שלי. כשאני עורך את הסיפור הזה שקרה לפני 13 שנה ושכתבתי אותו לפני שלוש שנים, ובעיני רוחי אני מסתכל על דמותך, אתה עדיין נראה לי מחייך...אולי בגלל שאני מבין בפנימיותי שעשית איתי חסד גדול...את החשבונות שלך אני לא עושה. ואני רוצה לחשוב שבחרת לך דמות אחרת. שהנוכל שבך שב מחטאו. ומי יודע אולי גם אתה כאן לידי, אולי שתי רחובות ממני, מי יודע, יושב על התורה ומספר סיפורים טובים. כשכתבתי את הסיפור כתבתי כאן בסוף: יהיה רצון שלא אתקל בך שוב. עכשיו שאני עורך אותו אני מגלה שנובעת בי חמלה שלא הייתה קודם. ואני מבין שעליתי למקום חדש. תשובה על תשובה. תיקון אחרי תיקון. שולח לך ברכה על פני אויר זך וסולח לך, כי הייתה זו רק הקליפה שכיסית על עצמך שעשתה את המעשים האלה. אתה כמוני ממש, טהור ומקודש.
|