גברים מעולם לא רצו להיכנס לשדה המוקשים של ההגדרות. גברים נמנעים מלהגדיר את מקומם ואת מקומן של הנשים בקשר. למה הם כל-כך מפחדים מהגדרות? האם יש בכוחה של מילה לכבול כל זכר אלפא לנקבה שאיתו? האם גברים לא יכולים לכבוש את יצר הבגידה שלהם (או ההזרעה) כלפי נשים אחרות? עד כמה אבולוציוניים אנחנו? מסתבר שהגדרות כן כובלות גברים. זה עונה על השאלה – מדוע גברים בורחים ממונוגמיה כמו מאש? הרי אין שלשלאות פיזיות שכובלות את הגבר לאישה, ובכל-זאת הד המילים המצהירות על המחוייבות גורם לגברים פחד אימתני. לפתע כל עולם הרווקות נראה רחוק מאוד והמציאות היא אישה אחת. אותה אישה יום אחר יום. גברים לא רוצים להתעסק בהגדרות משום שהם יודעים את משמעותן. אני תוהה – האם גם אנו, הנשים, מרגישות כך אשר למונוגמיה והמחוייבות או שמא האבולוציה עדיין מותירה בנו את חותמה ולפיה, כל ייעודה של האישה הוא בהעמדת צאצאים לגבר אחד? אם גם הנשים אכן מפחדות מאותן המילים, מדוע גברים ונשים ממשיכים לפקוד את הדפוס המונוגמי? מה רע במערכת יחסים פתוחה? מחד גיסא האינטימיות והאהבה הן לגבר אחד ומאידך גיסא הסקס הפרוע והריגוש התמידי שמורים לגבר אחר, כך אנו שומרים על שני העולמות שלמים ויציבים.
בחור חכם, שבעקבותו אני כותבת את הפוסט הזה, אמר לי שאי אפשר לקבל הכל מאדם אחד. גברים לא יכולים לקבל סקס טוב ואישה לחיים מאותה אישה. נשים לא יכולות לקבל גבר מחוספס במיטה ואב לילדים. האם זו הסיבה שהרבה מאיתנו עדיין לבד? האם נשים עדיין חיות באשליה שלכל אחת מהן יש את הגבר היחידי בעולם שמתאים לה? אולי באמת יש הרבה בדבריו – אולי אנחנו באמת לא יכולים לקבל הכל מאדם אחד וצריכים לחשוב בשנית על מספר בני זוג לחיים. במונוגמיה ארוכת-טווח, צפוי שהאינטימיות תתעצם בעוד שהריגוש ידעך. זמן רב האחד עם השנייה רומס ברגל גסה את הריגוש שהיה פעם, לפחות בדרך-כלל, המניע העיקרי ביחסים. והיום, כשנוצרת "פתיחות הגיינית", ופתיחות מכל סוג שהוא, כשאינך יכול להתייחס לבת זוגך כמו למאהבת שלך (תופעת ה"מדונה-זונה"), לא נשאר שם סקס, נשארים שם הרגל והוקרה – תודה לך שניקית את הבית והכנת ארוחת ערב. האם עלינו לשקול יחסים פתוחים כמערכת נורמטיבית לכל דבר ועניין? לדעת לעשות הפרדה בין סקס טוב לאינטימיות ואהבה? האם אפשר בכלל לשמור על רמת הריגוש יציבה ונוסקת במערכת מונוגמית? נשים מחפשות רגש ויש לזה אף הסבר ביולוגי – לנשים קיים אזור רגשי במוח דומיננטי יותר משל הגברים (בהנחה שלומדים לפתח את המטען הגנטי). כעת זה מסביר המון תופעות. עוד נאמר, כי בעת קיום יחסי המין נשים מפרישות חומר כימי האחראי על ההיקשרות הרגשית. נשאלת השאלה – האם זה אומר שגברים יהיו בעד יחסים פתוחים יותר מנשים? האם נשים באמת נועדו לחיים עם גבר אחד? ומה קורה כשמציבים "דד-ליין" ביחסים שבאחד מן הקשרים במערכת הפתוחה? דהיינו, הגבר מגביל מראש את שהותך למספר הלילות שבהם תלוני אצלו ולרמת הדביקות שתנהלי איתו לאחר קיום היחסים. מצד אחד זה מאוד הגיוני – המטרה הראשונית של המערכת הפתוחה הייתה להימנע ממצב של "אובר" במערכת הזוגית, ומכאן היווצרות המערכת המינית, ולכן זה לא הגיוני להעלות את רמת הדביקות שמובילה לדחייה. ומצד שני, הקשר לא אמור להסתיים ב"גמרתי-הלכתי" ולהיות מנוהל על-ידי לוח זמנים. הבחור שאנחנו מביאות לאמא, הוא לא בהכרח הבחור שירעיד לנו את הברכיים בסקס. ההסבר האבולוציוני – נשים תרות אחר גבר בריא וחזק שיקים עמן משפחה. את הזמנים של האופנועים ומעילי העור בנסיעות הפרועות עם המאצ'ו המסוקס כבר עברנו, ועכשיו צריך להביא הביתה את הרופא שאמא כל-כך חולמת עליו. אבל האם משום כך אנחנו מוותרות מראש על האפשרות לריגוש? וכיצד אנחנו, הנשים, אמורות להרגיש כאשר הגבר אומר לנו שזה לא בעייתי מבחינתו שנכיר גברים אחרים למטרות זוגיות במקביל אליו, אך כן נהיה מחוייבת אליו מינית? האם הדיכוטומיה הרגשית מביאה אותנו לדיסוננס קיצוני ביותר כשאנחנו נאלצות לקיים שתי מערכות בד בבד? אני שואלת – האם זה הפתרון הבלעדי לשמירת הריגוש וליצירת האינטימיות? ובכלל, מה יקרה כשנבקש הכל מאדם אחד? כשהסקס יהיה משעמם, לא משנה רמת הגיוון, עצם העובדה שזה אותו בחור בכל פעם, האם נצוד בחוץ את הטרף הבא? קאטץ'! זו בגידה...אז הפתרון הוא כנות, מלכתחילה. למה לבגוד ולשקר כשאפשר להסכים על מערכת פתוחה מראש? ולמה לא כולם מאמצים אותה? במשך הזמן מערכות יחסים שהתקיימו בצל המונוגמיה נחשבו ל"נחותות" יותר. מדוע? כי החברה החליטה שיש דגם אחד ושמו "מונוגמיה"? ועד כמה אפשר להיאחז בדעה הזו, כשדפוס המונוגמיה מתנפץ לרסיסים, כל פעם מחדש, ויוצר דפוסים חדשים, כמו "פוליגמיה" המכילה בתוכה "ביגמיה" (גבר נשוי לשתי נשים), "פוליגיניה" (גבר נשוי למספר נשים) והחשוב מכל – "פוליאנדריה" (אישה נשואה למספר גברים)? עוד נאמר בשיחה כי הוא מקיים יחסים א-מיניים עם בת זוגו זה מספר שנים, כשאיתה אלה יחסים המושתתים על אהבה, אינטימיות ורגש, בעוד שעם פרטנרית בלעדית אחרת הוא מבסס את הקשר על סקס וריגוש. ומה שיפה ביחסים האלה, הוא שגם בת הזוג מסכימה להסדר הזה. הטענה שלו היא כזו – ככל שנהיה במערכת כובלת, כך נערוג יותר לצלע נוספת שתספק את רמת הריגוש הנדרשת לנו. בסופו של דבר, זה מוביל לבגידה. מיניות כנגד אימפוטנציה זוגית. זה מה שקורה לאחר המון זמן האחד עם השנייה במצבים של אינטימיות ודביקות. עולה השאלה – האם שווה לזרוק לפח קשר אמיתי ונכון של המון שנים בעבור ריגוש? למה צריך להגיע מלכתחילה לאימפוטנציה זוגית? למה אי אפשר למתוח את הגבול בדיוק בנקודת "הטעם הטוב"? אך במערכת פתוחה שבה יש שני כיוונים, האישה שאחראית על תחום הסקס והריגוש תמיד מצטיירת לנו כ"האישה השנייה", האישה פחותת הערך ביחס לאישה הראשונה – בת זוג לעומת מאהבת. אבל זה לא בהכרח ככה – האישה השנייה לא פחות חשובה מהאישה הראשונה. למעשה, אלה שני כיוונים שמתקיימים במקביל ושניהם חשובים ותורמים למאזן הרגשי-זוגי. קצת כמו דומינו, אם אחד נופל – כל השאר מתמוטטים. ורובנו היינו שם כדי להבין, שלו יכולנו לקבל הכל מאדם אחד, לא היינו כרגע לבד או עם פרטנר אחר, לא היינו במצב הנוכחי שלנו שכן הכל היה מושלם – היינו עם האדם הראשון שהכרנו. לדאבוני, זה ממש לא כך. לכן, כנראה שכולנו צריכים לשקול מחדש את הדגם של המערכת הפתוחה, כפי שעשיתי אני. לא חייבים להסכים איתו, אבל לא צריך להוקיע אותו מלהפוך לנורמטיבי לחלוטין.
ועד כאן היו הטיעונים של צד א'. בשיחה נוספת עם צד ב', המנוגד בעליל לצד א', ניסיתי לחזק את הדעות שלי (אשר זהות לאלה של צד ב' או לפחות היו). אי היכולת לערב רגשות וריגוש במאזן אחד מעידה על בעיה אישית, אין זה אומר שזהו עניין גורף. נאמר הרבה על אבולוציה – על הנקבה שרוצה את הזכר שלה חזק, בריא ומגונן. אבל אנחנו, בני-האדם, מורכבים הרבה יותר, לא תמיד "מתוכנתים" באופן זהה כך שנלך עם העדר (קונפורמיות מול נון-קונפורמיות), מה שיוצר מצב של יחידים שילכו בדרך ההפוכה מהרוב, להלן מונוגמיה מול ביגמיה, תחת תחזוקה מתמדת של דעות ונימוקים שונים. נבואה שמגשימה את עצמה מכורח ההתנהגות – האמונה באי יכולת לדו-קיום רגשי ומיני תביא למצב הזה משום ההתנהגות בצורה הזו. כלומר, אם לא נאמין שאפשר לקבל הכל מאדם אחד, לא נצפה לקבל הכל מאדם אחד ונחפש לנו קשרים אחרים בד בבד. ולבסוף, המצב של דו-הקיום שנכשל יהווה הנמקה מוצקת לאי היכולת לקיים קשר אחד שמכיל בתוכו הכל, לקבל הכל מאדם אחד. ומה שקרה פה, למעשה, הוא שאנחנו הבאנו את עצמנו למצב הזה. הטענה הגורסת כי עם הזמן האינטימיות מזנקת במונוגמיה בעוד שהריגוש נחלש, מופרכת בעזרת ההסבר הבא – ככל שנמצאים יותר זמן יחד, מרגישים יותר נוח לנסות דברים חדשים שתורמים למאזן הריגוש, יש יותר חיבור ויותר נוחות לעשות דברים שלא העזנו קודם לכן. ובסופו של דבר, זה תלוי-ניסיון. כל אחד בוחר את המקום שלו על פני רצף ה"מונוגמיה-ביגמיה" לפי הניסיון והחוויות שהוא צבר. איפה אתם ממוקמים? |