החודש חוגג שירות ה- VOD של HOT שש שנים להיווסדו ולאור זאת מוצעים מרבית התכנים בחינם. עבור מכורי הטלביזיה מדובר בהזדמנות פז לנבור במדפים של הספרייה הדיגיטאלית ולגלות אוצרות חבויים או לשוב אל תכניות אהובות מפעם. מיום היווסדו חולל ה-VOD מהפך של ממש בחיי, לראשונה יכולתי לשחרר עצמי מן השלשלאות של ערוצי הטלביזיה ולוח השידורים. מועד הצפייה בתכני השידור לא היה עוד מוכתב על פי שיקולים פיננסים של בעלי הערוץ אלא על ידי הצופה. לפתע, לא היה עוד צורך לחשוש שמא אפסיד את תכניתי האהובה והסתיימו הערבים בהם הייתי מחזיק עצמי ער עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי לצפות בשידור החוזר של פרק שהוחמץ. אלא, שבמהרה התברר שלחופש יש מחיר, ולעיתים אף מחיר מופקע. הקלות בה יכולתי לכוון את השלט אל המרקע ולקבוע באילו תכניות אצפה הסתירה מעיני את העובדה כי הצפייה לא מסתיימת עם הכתוביות אלא עם הגעת חשבון הכבלים המנופח הביתה. ולכן עשיתי מה שכל אדם אחר היה עושה במצבי, התקשרתי לספק הכבלים והזמנתי את שירות ה- HOT MAGIC, לחופש אמנם יש מחיר אך למה לא מחיר מוזל?
מיד כשנודע לי כי ה-VOD חוגג את יום הולדתו הרגשתי כי עלי לקחת חלק במסיבה ולפיכך סוף השבוע האחרון היה מרתון בלתי פוסק של תכניות מן העבר. לעיתים, האיחוד עם דמויות טלביזיוניות מן העבר הוא כמו מפגש עם חבר מן העבר. מפגשים שכאלו רוויים בחששות ותקוות, כיצד יראה? האם השמין? האם הקסם עוד קיים? האם נוכל להתחיל מאיפה שהפסקנו? מחשבות אלו ואחרות חלפו בראשי בעת שנערכתי לאיחוד עם קרי, סמנתה, שארלוט ומירנדה, הלא הן נשות "סקס והעיר הגדולה". בחרתי בפרק אקראי מתוך רשימת העונות ומצאתי עצמי שוב כבימי קדם יושב עם ארבע הנשים בבית קפה ניו-יורקי ביום אביב מוזהב. קרי חשפה בפני הבנות כי היא החלה לצאת עם פוליטיקאי המתמודד למשרה ציבורית. סמנתה מיד נתנה את הסכמתה למערכת היחסים החדשה, לא משום שהסכימה עם המצע שלו או האמינה ביכולתו לנהל את העיר, אלא משום שהיה חתיך. "The nation works better with a hansom man in the white house" טענה והוסיפה, "Look at Nixon, no one wanted to fuck him so he fucked all of us". נשמתי לרווחה, הסדרה רק השביחה עם השנים.
"סקס והעיר הגדולה" שודרה למשך שש עונות משנת 98 עד 2004 ובמהרה עשתה דרכה מן המרקע אל חיי היום יום. רביעיות של נשים בכל העולם ניסו לזהות עצמן בדמויות הסדרה ובנקודה מסוימת התכנית הפסיקה לייצג את חיי הרווקות והזוגיות והחלה להגדיר אותה על מאפיינה ומושגיה (Vagina Shmagina). הכוכבת החמישית של הסדרה הייתה העיר ניו יורק עצמה והפרקים שונים הם שיר הלל לאופי של העיר, ליופי שלה ולכיעור שלה. הסדרה הצדיקה את הכיתוב אשר רץ על גבי שלטי חוצות דיגיטאליים בלב טיים סקוואר "This is the centre of the universe". האיכות של התכנית, ההתכתבות שלה עם המציאות והרב ממדיות של הדמויות אפשרו לה לא רק להיות חלק מן השיח החברתי והתרבותי, אלא גם קבעה את מעמדה בפנתיאון של תכניות הטלביזיה. במובן זה ,"סקס והעיר הגדולה" הייתה לחלק מהותי ממה שאני מכנה "תור הזהב השני של הטלויזיה".
"The Golden Age of Television", הנו מושג שגור המתייחס לשנים הראשונות של הטלביזיה בארה"ב ולסוג התכניות אשר שודרו באותו זמן. בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 הטלביזיה הייתה למכשיר אלקטרוני, מתקדם ומרגש ומחירה היה בהתאם. פלח מצומצם של האוכלוסייה היה יכול להרשות לעצמו לרכוש את הפלא המודרני ולמקמו בסלון בין הכלב ראסטי לאח. יש לזכור כי בתקופה זו הטלביזיות היו כה גדולות עד שהן היו לרהיט של ממש. אנשי השיווק והכספים של הרשתות דאז הבינו כי הטלביזיה תהיה מושכת בעיני קהל הרוכשים הפוטנציאליים בתנאי שתציג תוכן שימצא חן בעיניהם. וכך קרה שעד סוף שנות ה-50 לוח השידורים היה שונה בתכלית מזה המוכר לנו כיום. מרבית התכנים הוקדשו למחזות שצולמו במיוחד לטלביזיה, בין אם מחזות מוכרים מן התיאטרון ובין אם מחזות אשר נכתבו במיוחד עבור המדיום החדש. שחקנים חדשים אך גם כאלו אשר הופיעו קודם לכן על הבמה הם שהפיחו לחיים את המחזות ושאר הדרמות בנות השעה, אשר התאפיינו בכתיבה מוקפדת, עלילה מרגשת וכמובן משחק מעולה. בשנותיה הראשונות הטלביזיה הייתה חממה של יצירה איכותית אשר זכתה לא רק ל"אישור" הקהל אלא גם לאהדת המבקרים.
תור הזהב בא לסיומו בסוף אותו עשור כאשר ההתעשרות של ארה"ב שלאחר המלחמה והמעבר אל הפרברים לוותה בכניסה של מקלטי הטלביזיה אל כל בית. בין השנים 49' ל 69' עלה מספר בתי האב בהם הייתה טלביזיה ממיליון לארבעים וארבעה מיליון. השינוי הדמוגרפי בקהל היעד הצריך שינויים מהותיים גם בתוכן שהציעו הרשתות לצופים. בנוסף, המפרסמים של התכניות השונות הבינו כי היעד המרכזי הוא להגיע לקהל גדול יותר ולכן הן עודדו את תהליך הפיתוח של פורמטים חדשים שימצאו חן בעיני המעמד הבינוני כולו, המכנה המשותף הנמוך ביותר. בשנים הללו החלו להופיע על פני המסך תכניות חדשות כגון Variety Shows של סיד סיזר וג'קי גליסון, חידונים כגון Quiz Show וגם נולד הפורמט אשר ישלוט בטלביזיה מאז ועד היום, הסיטקום. החל מ" The honeymooners" ו "I love Lucy" ועד ל "Firends" ו "Frasier" הפורמט של הקומדיה בת חצי שעה הוא שמילא את לוחות השידורים בכל הרשתות. סיומו של תור הזהב לא חיסל את התכנים האיכותיים שניתן היה למצוא בטלביזיה, הוא פשוט הפך אותם לנדירים יותר וקשים יותר לזיהוי.
לצד השינויים הללו, במשך שנות ה-60 וה-70, האח החורג של הטלביזיה, הקולנוע, עבר תהליך שונה לחלוטין. אם העשורים הללו היו "שנות הילדות" של הטלביזיה, הרי שעבור הקולנוע האמריקאי אלו היו שנות "ההתבגרות". ובהתאם לכך הקולנוע נהיה מרדני, מוטרד וניסיוני. המהפכות של שנות ה-60 בארה"ב, צמיחת דור ההיפים, תנועת זכויות האזרח וההרפתקנות המינית והמחשבתית של התקופה חברו יחד להתפכחות הפוליטית, שהיו תולדה של מלחמת וייטנאם וימי ניקסון, ובישרו עידן חדש לקולנוע. יוצרים צעירים כגון קופולה וקובריק תפסו את מקומו של זקני הדור והרשו לעצמם לערער על היסודות של הקולנוע האקסטרווגנטי והפנטסטי של המדיום בימיו הראשונים (ע"ע קליאופטרה, בן חור, עשרת הדיברות). סרטים כמו "כל אנשי הנשיא", התפוז המכאני" ו"אנשים פשוטים" הציגו בפני צופי הקולנוע יצירות בוטות והיו ראי לא מחמיא אשר שיקף בפני האומה את התהליכים שהיא עברה.
גם בשיאו של "הגל החדש" בקולנוע המשיכה הטלביזיה (ברובה) לייצר תכנים פופולאריים. אמנם המציאות באה לידי ביטוי גם במסך המרצד, כך מרי טיילר מור עברה מן המטבח של דיק וואן דייק לעצמאות נשית פמינסטית, אך אלו היו בעיקר ניסיונות לשחות עם הזרם ולא נגדו. נכון שכבר אז "ארצ'י באנקר" קרא תיגר על מגמה זו, אך היכולת של הרשתות, והרצון שלהן, לשדר תכנים ביקורתיים ואולי אף איכותיים הייתה פחותה בעיקר לאור השאלות מי יצפה בהם ולפיכך מי יממן אותם (It the economy, stupid). כל זאת עד לשנת 1975 כאשר רשת הכבלים Home Box Office entertainment (HBO) עלתה לאוויר. רשת הכבלים הוכיחה עצמה במהרה כייצור שונה בנוף הטלביזיוני. הכללים והמגבלות של רשויות השידור בארה"ב לא חלו על ערוצי הכבלים והמשוכות השונות שניצבו בפני היוצרים קודם לכן התפוררו תחת רגליהן הכישרוניות. מי שבישר את העידן החדש בטלביזיה האמריקאית היה דווקא הקומיקאי ג'ורג' קרלין שעלה בשנת 77 על הבמה וסוף סוף אמר אחת משבע המילים שאסור לומר אותן בטלביזיה, Fuck.
חוסר התלות של HBO במפרסמים אפשרה לה לשדר דרמות בעלות אופי שונה ממה שהצופים הורגלו אליו. בשנת 1997 העלתה הרשת לאוויר את הדרמה הראשונה שלה, OZ, אשר סיפרה את סיפורו של אגף ניסיוני בבית סוהר אמריקאי. OZ הייתה סדרה עשירה בכל המובנים. לדמויות בדרמת בית הסוהר לא היו תפקידים מוגדרים, לא היה את השכן ההזוי או את האב המוסרי שמספק את הפאנץ' ליין בסוף כל פרק. במובן זה, הן היו אנושיות יותר ולא התאפיינו עוד בדיכוטומיה של טוב ורע, הן הכילו ניגודים רבים ולצד היתרונות של כל דמות עמדו גם החסרונות שלה. בנוסף, OZ אפשרה לדמויות שלה להתפתח ולהשתנות, דמותו של מנהל בית הסוהר בעונה הראשונה אינה דומה לזו שבעונה השישית. המאורעות המתוארים בסדרה הותירו את רישומם על המנהל וכך האופטימיות שלו נמוגה, המוכנות שלו להתפשר על המושג "טוב" התחזקה עד שלבסוף הוא כמעט עבר את הקווים המבדילים בין הסוהרים לאסירים.
ניתן לכנות את OZ הסנוניות שמבשרת את בוא האביב אולם הייתה זו סדרה אחרת של רשת HBO שעלתה לאוויר בשנת 1988 וביססה את מעמדה כתו תקן של איכות טלביזיונית, שם הסדרה הוא "הסופרנוס". תיאור עלילותיה של משפחת הפשע מניו-ג'רזי לא רק זכה באהדת הקהל והמבקרים אלא גם זיכה את הרשת בשלל פרסי אמי, ובכך החל רשמית "תור הזהב השני של הטלויזיה". וממש כמו ב OZ מערכת היחסים של הצופה עם טוני סופרנו נעה בין שנאה לאהבה, בין הערצה לבוז ובין קבלה לדחייה. לצד האב המסור ישנו הבעל הבוגדני ולצד המאהב העדין ישנו הרוצח האלים. מאפיין נוסף של "הסופרנוס" היה העושר הוויזואלי והעלילתי של הסדרה. למרות שכל פרק קשור לקודם לו הרי שיש לו גם זכות עמידה משל עצמו, כל פרק הוא יצירה מלאה בעל אופי מסוים, נרטיב וצבע.
כותבי הסדרות של תור הזהב השני השכילו להבין כי חל שינוי בקהל הצופים, אולי הייתה זו תוצאה של נטישת ההמונים את הקולנוע. בנוסף, HBO הוכיחה שקיים קהל המוכן לעמוד במורכבות של הסדרות הללו. עכשיו אין מצפים עוד מן הצופה בסופרנוס או ב – Damages להקדיש רק חלק מתשומת הלב לעלילה ובו זמנית לקרוא עיתון או לשוחח בטלפון, פעולות שמתאים לעשות כשצופים בקומדיות קלילות והשידורים החוזרים הבלתי נגמרים שלהם. כדי לעקוב אחר חידודי הלשון של הגיבורים בסדרת ה"בית הלבן" של אהרון סורקין האדם חייב להיות ערני, ולהשקיע משאבים של ממש וריכוז. בנוסף, הדיוט לא יבין את המתרחש בפרק. מי שאיננו יודע מה הן הסוגיות הבוערות בפוליטיקה האמריקאית ואת יחסיה הגיאופוליטיים לא יוכל לצפות ב"בית הלבן" ובטח שלא להבין מדוע הנשיא וכל הסגל רצים אחר סנטור בודד כדי לאשר "חוק בריאות" ממלכתי חדש. לבסוף, חלק גדול מן הסדרות החדשות דורשות מן הצופים נאמנות. לא ניתן לדלג על פרק של "Damages" באותה הקלות שבו ניתן להפסיד עונה שלמה של Friends או אפילו Seinfeld המיתולוגית. כבר במהלך העונה הראשונה על הצופים להחליט האם הם מוכנים להתחיל מערכת יחסים חדשה עם סדרת הדרמה המדוברת. נדמה כי השינוי של הטלביזיה בולט כיום בעיקר בסדרה "מן-מן", שההקפדה הכמעט פאנאטית שלה על הדיוק ההיסטורי של התקופה אותה היא מציגה והמורכבות של גיבוריה הפכו אותה לתכנית המדוברת ביותר של השנים האחרונות. לצד חיי היום יום של גיבורי הסדרה באים לידי ביטוי השינויים החברתיים שעברו על אמריקה באותו העשור, ממעמד האישה ועד ליחס החברה לשחורים או היציאה מן העיר אל הפרברים. מעניין ש"מד מן" גם מתכתבת עם העבר שלה, זו סדרה שמספרת את הסיפור של הטלביזיה האמריקאית הלא הוא סיפורו של עולם הפרסום.
השינוי בטלביזיה האמריקאית של העשור האחרון הוא כה משמעותי עד שנראה כי תנועת כוכבי הוליווד שינתה כיוון, לא עוד כוכבי טלביזיה אשר מנסים לעשות את המעבר לקולנוע אלא כוכבי קולנוע אשר משקמים או מקדמים עצמם דרך המסך הקטן. אל פאצ'ינו כיכב במיני סדרה של HBO "מלאכים באמריקה", אלק בולדווין עבר מהמרדף אחר אוקטובר האדום ל-30 רוק, גלן קלוז מבליחה ב-Damages, דני דה-ויטו (שעבר מן הטלביזיה לקולנוע וכעת חוזר חלילה) מככב ב Its Always Sunny in Philadelphiaועוד ועוד. לאחרונה, אפילו לורה ליני, שחקנית קולנוע מוערכת המקפידה לבחור את סרטיה ולהימנע מן הקומדיות הטפלות או סרטי ההרפתקאות, עברה למשכנה החדש של היצירה האיכותית ומככבת בסדרה The big C אודות אישה המתמודדת עם הסרטן.
וממש כמו בעשורים הקודמים, היחסים בין המסך הקטן לגדול שבים ומוכיחים עצמם כדינאמיים. אם בשנות ה-2000 הסתיימה הילדות של הטלביזיה והיא החלה את גיל ההתבגרות נדמה כי הקולנוע נמצא במשבר גיל ה-40. סרטי הקולנוע האמריקאיים חוזרים בשנים האחרונות אל שורשיהם, אל המופעים האדירים שרק המסך הגדול יכול לבטא את תחושת העוצמה שהם מייצרים. כך, הסרטים הבולטים של השנים האחרונות הן יצירות ענק ואפוסים כמו "שר הטבעות", הרי פוטר", "סיפורי נארניה" או הקרקסים החדשים של סרטי התלת מימד כמו "אוואטר" או "אליסה בארץ הפלאות". נדמה כי הקולנוע מנסה להגדיר עצמו מחדש כחוויה חושית לאור התכנים שמציגה הטלביזיה, וברור שלעומת המסך הקטן התוצאה איננה מרשימה כלל וכלל. |