אם יש דבר אחד שעולם התרבות למד אותי, לפני כל יציאה מהבית, זה לקחת מגבת. תמיד לקחת מגבת. אחרי צפיה ב"127 שעות", למדתי גם שתמיד צריך להחזיר טלפונים לאמא, או שיקרו דברים רעים, כי אלוהים הוא האמא הפולניה של כולנו.

ארון רלסטון למד על בשרו ועצמותיו את החשיבות שבנקיטת אמצעי זהירות לפני יציאה לטיול. הוא אמנם מהנדס, אבל אהבתו האמיתית נתונה למרחבים. הוא אורז מה שרק יוכל למצוא, נכנס למכונית באישון לילה ומגיע על הבוקר לקניון בלו ג'ון ביוטה. הוא שולף אופניים, בקבוק מים, כובע, משקפי שמש ומצלמה ויוצא לרכיבה על שיפולי הקניון המדברי. הוא מכיר את האיזור כמו את כף ידו, למרות שאת עיקר הידע שלו ספג מספרים ומשינון מפות. הדבר פועל לטובתן של שתי מטיילות שתעו בדרכן ומפגש מקרי עם ארון מסדר להן מדריך טיולים חביב ואנרגטי שלוקח אותן למחוז חפצן בדרך הרבה יותר כיפית מזו שמסומנת במפה. ארון הוא טיפוס מאוד ידידותי, אף על פי שאין בעיניו דבר מפתה יותר מהבדידות של המדבר. שתי הבחורות אפילו מזמינות אותו למסיבה באיזור, אותה יוכל למצוא לפי בובת סקובי דו מתנפחת, כהוקרה על שירותו.

לרוע המזל, ארון לא יגיע למסיבה. לאחר ששב לשוטט לבדו, הוא עושה צעד אחד לא נכון ומתדרדר לנקיק, שם הוא לכוד תחת סלע שמוחץ את ידו. מספר טעויות שעשה לפני כן, הפכו את המצב למסובך במיוחד. קודם כל, ארון לקח איתו מעט מזון ומים, שיספיקו רק לכמה שעות, עד שיחזור ללינה במכונית. נוסף על כך, הוא לבוש בבגדים קצרים ונעליים קלות, שזה סבבה לשעות היום, אבל מתחיל להוות בעיה כשיורד הלילה ואין לו שמיכה להתכסות בה. הטעות השלישית והחמורה ביותר, היא שלא הודיע לאף אחד לאן הוא נוסע. לא למשפחה, לא לחברים ולא לאף אחד במשרד. הוא גם לא לקח איתו טלפון, או אמצעי תקשורת אחר כלשהו, כך שאין סיכוי שמישהו יגלה "בטעות" היכן הוא כשישאל מדוע לא בא לעבודה. אפילו לבחורות שהזמינו אותו למסיבה אין שום דרך לברר אם הוא מגיע.

כך מסתיימת המערכה הראשונה של "127 שעות", במצב הכי קשה שמטייל יכול למצוא את עצמו בו. הוא מנותק לחלוטין משאר העולם, לכוד, סובל מכאבים ומצמא ומרעב, קופא בלילה והסוללה של המצלמה תחזיק רק לשלושת רבעי שעה, כך שאפילו איתה הוא לא יכול לדבר לאורך זמן כדי להפיג את השעמום. הדבר הכי מזעזע הוא שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי. ארון רלסטון הוא אדם אמיתי שנלכד תחת סלע באמצע המדבר שהפך סוף שבוע מתוכנן של כיף למאמצי השרדות. יכול להיות שכבר נתקלתם בסיפור ואתם איך הוא נגמר, מה שאפילו מגביר את החרדה בזמן הצפיה בסרט, כי אתם יודעים שזה עומד לקרות.

את ארון רלסטון מגלם ג'יימס פרנקו. המשימה הגדולה שעל כתפיו היא לא רק להעביר את הסבל והתסכול שרלסטון האמיתי עבר, אלא גם לעשות זאת לאורך רוב הסרט, כאשר הוא האדם היחיד מול המצלמה. אחרי פתיחה אופטימית שמסתיימת בהזמנה למסיבה, פרנקו נמצא רוב הזמן באותו מקום וצריך להתמודד עם המצב מתוך כוונה לחיות כנגד רצונו של הטבע. תחושת האשמה אוכלת אותו על שלא הודיע לאף אחד היכן הוא נמצא ובמקביל, עליו לשלוט בעצמו כך שלא יגמור את המים והמזון המועטים שנותרו. בעוד את החלק הראשון, של יצירת אהדה כלפי רלסטון, פרנקו עושה היטב (בניגוד לטריילר שגרם לי לתעב את רלסטון משום מה), הוא לא מצליח לשמור על אחידות בחלק הבאמת מאתגר של התפקיד. קל לחבב את ההתלהבות הילדותית שלו מהטיול ואת האופן בו אפילו כשהוא מספח את עצמו לשתי בחורות זרות, הדבר נעשה בטוב לב מוחלט ומתוך רצון לחלוק עם אחרים את אהבתו לטבע. פחות אהבתי את המשחק שלו כשהוא לבד על המסך.

זה לא שג'יימס פרנקו לא מוסיף לעורר הזדהות כשהוא לכוד תחת סלע. לי זה מאוד הזכיר את התחושות שהיו לי בזמן הטירונות, כשחשתי לכוד בצורה שונה ועם זאת דומה (הפתרון האפשרי להחלצות מהמצב דומה להפליא). אני מניח שגם אחרים, כולל פרנקו עצמו, מתחברים למצוקה דרך ארוע או תקופה שעברו בחייהם. עדיין, משהו במשחק של פרנקו לא אמין. הוא נאנק בכאב ואני רואה את השחקן חושב על הכאב, לא מרגיש אותו. הוא מנסה למנוע מעצמו להשתגע, אבל שוקע לעתים בהזיות וזה לא מפחיד כפי שהיה אמור להיות. אולי זו אשמת העריכה, שמצמצמת את הסבל למנות קטנות ומתמקדת בצד הרציונלי של ארון, במקום ברגשותיו. זו בחירה משונה בהתחשב בכך שהסרט העביר עשרים דקות בלהציג את ארון כאדם די אימפולסיבי.

אני לא יכול להאשים רק את ג'יימס פרנקו בכך שהסרט לא סחף אותי. המשחק שלו אולי לא מושלם, אבל לא הייתה לי בעיה לקבל אותו כארון רלסטון ובכלל, כמי שנקלע למצב הקשה הזה. הבמאי והתסריטאי דני בויל (בסיוע סיימון ביופוי שהשתתף בכתיבה), פוגע בסרט כשהוא בוחר להקל במידה רבה על תחושת הסבל שעוברת דרך המסך. הוא אמנם מציג את נסיונות ההשרדות בפרוט מכאיב, אבל יותר מדי פעמים קופץ לפלאשבקים מחייו של ארון שאמורים אולי להעשיר את דמותו, אבל לא באמת מתחברים לשום דבר. אין שום קשר בין הפלאשבק מהילדות לשיחה עם חברה לשעבר. רק הזכרונות על הרגעים בהם יכול היה לספר למישהו לאן הוא נוסע, באמת קשורים לסיפור המרכזי של הסרט. גם הזיות מסוימות שארון רואה, הן קצרות ולא תמיד מובנות. הדבר נותן הקלה בזמן הצפיה, כאילו יכול להיות שהכל חלום וזה רק עוד רגע בחיים שלמים. נראה כאילו לא רק ארון נלחץ מהשהיה בקניון וגם דני בויל החליט לצאת ולשוטט איפה שרק אפשר כדי לא להלחיץ מדי אף אחד.

הצד החיובי של הסרט הוא הפסקול המשובח. את המוזיקה המקורית כתב א.ר. רחמן, מי שכתב את המוזיקה גם לסרטו הקודם של בויל, "נער החידות ממומביי". הלחנים והעיבודים של רחמן מעבירים את האווירה של הסרט, המתחיל כאנרגטי ונמשך כשקט ומרוחק, בצורה נהדרת. גם שירים נוספים המשולבים בין הסצנות, תורמים רבות, כמו "Lovely Day" האופטימי, איתו נפתח בציניות בוקר תחת הסלע. אם יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מדני בויל, זו היכולת שלו לבחור פסקולים לסרטים, אותה הוא מדגים עוד מאז "טריינספוטינג". העריכה אמנם מרגיזה כשהיא בורחת לפלאשבקים ריקניים, אבל היא מציגה הרבה יצירתיות כשהיא מתמקדת בעלילה האמיתית. המסך נחתך מדי פעם לשלוש תמונות שמשלימות אחת את השניה, שיחה של ארון עם עצמו אכן נראית כמו שיחה בין שני אנשים והמדבר נראה יפה ומפתה באותה מידה שהוא מפחיד ומאיים.

קטונתי מללמד במאי ותיק כמו דני בויל כיצד ליצור סרטים ולמען האמת, 127 שעות הוא לא סרט רע. זה פשוט שיש בו המון מקום לשיפור, במיוחד בהחזקת העניין העלילתי. התסריט משתעמם מהסיפור ובורח למחוזות של פלאשבקים וחלומות, במקום פשוט לחזק את המתח שכבר קיים. בן אדם לכוד תחת סלע בלב המדבר, חשוף לאיתני הטבע, עם מעט מאוד מים ומזון, בלי שום קשר עם שאר העולם ובלי שאף אחד יודע היכן הוא. לא ברור לי איך בויל וביופוי החליטו שזה לא מספיק בכדי ליצור סיפור מעניין. העובדה שמדובר במקרה אמיתי היא מדהימה ומחרידה בפני עצמה. התחושה שזה יכול לקרות ממש לכל אחד ולא בהכרח בבלו ג'ון, היא הכח האמיתי של הסיפור. כל אדם שצופה בסרט ביום ראשון, יכול ביום רביעי למצוא את עצמו לכוד תחת הריסות של בניין, או בתחתית תהום אליה התדרדר עם מכוניתו. ארון רלסטון מצא את עצמו אמנם בסיטואציה מאוד ספציפית, אבל צורת ההתמודדות שלו היא דבר אנושי בסיסי. 127 שעות נוגע באינסטינקט ההשרדותי שאף אחד מאיתנו לא יודע שיש לו, עד שיופעל בלית ברירה. את זה דני בויל החליט שלא נבין ובחר ליצור סרט שהיה יכול להיות מדהים ומעורר מחשבה, אבל הפך למשהו הרבה יותר מעודן ואסקפיסטי מאיך שדמיינתי לעצמי מצב של מצוקה אמיתית.