(האמת היא שאני לא יודע היכן להתחיל .

יש לי את הכיוון , אבל לא מצליח למצוא את המילים המתאימות.

אני אנסה .... )

לפעמים אני יושב בסלון , בבית .... בוהה במסך הטלוויזיה ,נותן למחשבות לרוץ ממני והלאה .

לא חושב , רק מעיף מחשבות מהראש , כאילו יושב בקולנוע ונותן לתמונות לרוץ מול עיניי

מבלי להתעמק. ככה אני ישב בבית , מנקה את הראש ... נותן לראש , ללב ,

לגוף .... מנוחה ומרגוע ... 

אבל משום מה תופסת אותי מחשבה אחת בכל פעם מחדש , אותה מחשבה .

"האם כל זה שלי ? " 

אני מתכוון לכל מה שסביבי , הילדים , הבית ... 

אני מרגיש כל כך צעיר , כל כך לא מבוגר , מרגיש שהראש , הלב , המחשבות

וההתנהגות נשארו מאחור , עם כל השטויות המצחיקות ,מצבי הרוח המרוממים ,

הרצון להיות עם החברים , הרצון הדוחק הזה של לצאת החוצה ולחזור מאוחר ... 

ואז הילדים רצים מולי בסלון , הקטנה בת 5 , האמצעית בת 10 והגדול  בן 17

שסתם יושב לידי בסלון וצופה בטלוויזיה ... ואופס ... !!!

המחשבה הנחמדה משנה כיוון , כאילו מסתכלת עלי מקרוב ועושה פרצוף ,

(חחחח - תתעורר יא זקן ) ... וככה נוחתת עלי התודעה בחזרה ... וואלה ,

הם שלך , הכל מסביב שלך ... אבל איך הספקתי הכל ? 

איך הספקתי  בכלל לאסוף (לעשות) ילדים ? מתי זה קרה ?

עבר כל כך הרבה זמן ? 

ולמה הזמן רץ כל כך מהר ? 

"אבא , מה עם ארוחת ערב ? מה אתה מכין היום ? " 

כן , זו הקריאה , זה השעון המעורר , זה הזמן להתעורר , זו המציאות ...

סוג של מחשבה ....