טקסט שנכתב לכבוד תערוכתו של דני לביא בגלריה "אלפרד" בחודש דצמבר 2010
הפנים שבתוך הפנים: על נופים של זהויות בעבודתו של דני לביא עדיה פורת 12/2010
מעבודתו של דני לביא עולות שאלות על ההשלכות הרגשיות של סאונד. מיצבי הסאונד שלו רוקמים יחסים בין חלל, לסאונד ולדימוי, אך יותר מכך – הם משתפים את הצופה/מאזין כמשתתף חיוני בחוויה. עבודתו של דני לביא מייצרת נופים פנימיים-תחושתיים העשויים רבדים של קולות, דימויים וזיכרונות. הסאונד, מוזיקה משובשת, הופך למלכודת קסומה של תחושות פלסטיות-גופניות, ומתוך כך עולה תחושת פיתוי נעימה היוצרת מיד תחושת מלכוד.
"אבק קונקרטי" היא תערוכה העוסקת בנוף האנושי החדש: נוף של חיבורים חברתיים הנוצרים כתוצאה מטכנולוגיות המידע החדשות, ה-social plugging. היא עוסקת בחיפוש עצמי, בחיפוש חברתי, במלכודת הרשת ובריאליטי חברתי כמוזיקה.
אבולוציה של זהות
"מוזיקה קונקרטית" היא ז'אנר מוזיקלי שנוצר בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 בפאריז, על ידי טכנאי אולפן בשם פייר שאפר (Pierre Schaeffer), שאסף את שאריות הסליל שנותרו על הרצפה לאחר ההקלטות, וחיבר אותן ליצירה חדשה, מעין קולאז' צלילי, ובכך יצר סגנון מוזיקלי חדש, שהוא מאבני היסוד של המוזיקה האלקטרונית המודרנית. מאוחר יותר החל להופיע המונח "מוזיקת מקרה" לתיאור יצירה שחלקים ממנה מכילים אלמנטים מחיי היומיום, חומרים מקריים שאינם נתונים לחוקיות הלחנה כלשהי.
מוזיקת המקרה היא מוזיקת הדברים כפי שהם מתרחשים בזמן אמת.
הקולות, הצלילים, והרעשים הקיימים במרחב – הם המוזיקה של המרחב. באותו אופן, חוויותיו וקורותיו של כל אדם בתוך שגרת יומו, הם "המוזיקה" שלו, המוזיקה של הדברים ברגע התרחשותם. בבסיסה של מוזיקת המקרה נמצאות זהויות ספונטניות. מוזיקת המקרה אוספת ומקנה שקיפות למה שקורה, למה שנמצא. ללא היררכיות, ללא חלוקות וללא קצב. היא מעין סריקה ספונטנית של הכאן ועכשיו.
תהליך סריקת הדימוי הוא תהליך שבו מידע חומרי כלשהו מומר למידע דיגיטלי, האובייקט הנסרק מפורק לחלקיקיו, השטח או הנפח של האובייקט הנסרק מחולק לסדרת שטחים קטנים או נפחים קטנים – פוליגונים – בתהליך המייצג את פירוקה של החשיבות העצמית המנופחת לכדי חלקים אלמנטאריים. מכיוון שלא ניתן לקודד את אינסוף הנקודות המרכיבות את האובייקט, הסריקה נעשית באמצעות קידוד מספר סופי של נקודות שאותם דוגם הסורק לכדי "ענן נקודות", בעוד הוא משלים את הנקודות החסרות ברשת הקואורדינאטות. בזמן זה, האובייקט הופך לסך של אותות דיגיטאליים, זמן בו האובייקט והדימוי אינם קיימים. השלב האחרון הוא שלב התגשמותו מחדש של הקובץ הדיגיטאלי לקוד מכונה, ושל קליטת פיסות המידע בזה אחר זה על ידי המדפסת. העלאת כל הצלילים הקיימים אל סף השמיעה והקליטה מעלה תהיות בדבר הסיפור הנרקם מתוך המקריות. הזהות האישית – בדומה לכל אורגניזם החדיר לחומרים שבסביבתו – אינה יחידה אוטונומית סגורה ומסוגרת, כמוה כמו כל יצור חי שאיבריו נהרסים ונבנים במעגליות של התהוות וכליה. בתוך אוירה של מוזיקה המתרחשת מתוך המקרה, מתוך ההזדמנות הנתונה, מתוך אינסוף האפשרויות המופיעות ונעלמות תוך כדי התרחשות החיים, תוך כדי השינויים ההכרחיים למהלכי החיים, נוצר הצורך לאסוף את הזהות, לחפש אחרי גרעין החיים, אחר ה-ד.נ.א, אחרי קודים בוני זהות. הנפש מחפשת את זהותה בתוך שלל הזהויות האפשריות, משוטטת בתוך מבנה רפלקטיבי של מראות, ותוך כדי כך נופלת אל תוך רשת של רפלקטורים המסמנים אותה במרחב והנותנים לה רמזים על זהויות אפשריות רבות. הנפש הופכת לאספנית של זהויות.
בחלל התערוכה מוצבים שלושה פטפונים המנגנים שלוש יצירות שחוברו על ידי דני לביא, והחרוטות על גבי תקליטים לבנים שהוכנו במיוחד לתערוכה זו. משטח החצץ הממלא את החלל משמש אף הוא מצע למוזיקה הנוצרת והמושמעת בחלל. בחלל הפנימי מוצגת דמותו התלת מימדית של דני לביא לאחר שגופו נסרק והודפס בטכנולוגית ייצור תלת ממדית. על גבי דמותו מוקרן ענן נקודות מרצד שהן נקודות הייחוס המרכיבות את מודל גופו הסרוק. ענן הנקודות מגיב למוזיקה הממלאה את החלל ומרצד על פיה. יצירת הדמות מתבצעת באמצעות הדפסת שכבות דקות של חומר פולימרי רגיש לאור הנוצקות זו על גבי זו עד ליצירת הדגם. דמותו של האמן הסרוקה והמודפסת מופיעה כגוף המעלה שאלות על ייצוג עצמי ויצירת זהות במדיום הרשת, על ריבוי המימדים של הופעת ה"אני", על התהוות הגוף מתוך סך כל הופעותיו האפשריות, ועל איבוד השליטה כתוצאה מהפיכה לאובייקט. גופו החשוף של האמן מופיע כמצע להתייחסויותיו השונות של הקהל ה"מחבב" או ה"סוקל".
זהויות בונות את ההֶסדר החברתי בעודן גובות מחיר של נבדלות והפרדה תמורת תחושת ביטחון. מבנה רפלקטיבי זה של שלל מראות הבנויות האחת בתוך השנייה עד אינסוף, כופה התבוננות פנימית: מה נמצא ברווחים שבין הזהויות? מה קיים מאחורי הזיכרונות? בחורים הנפערים בין הדימויים העצמיים?
מטבעה של הסריקה, היא מצריכה נקודות ייחוס: "רפלקטורים" ו"טרגטים" (reflectors and targets) כפי שהם נהגים בעברית בשפת הסורקים המקצועיים - "מראות", "השתקפויות" ו"מטרות". רשת נקודות הייחוס יוצרת "ענן" של נקודות המשמש לזיהוי ה"עצמי" ולחיפוש אחר שכזה.
הנוף האנושי "מחובר" (Plugged) מרושת ממלכד וממולכד, זהו נוף של קבצים שיתופיים בקוד פתוח. הפרופיל של היחיד הוא תמונת נוף שלל-דימוייו, הנוף המופץ לרשת. הפרופיל הוא קפסולת זמן אישית המכילה את הקודים האישיים, בוני זהות. הפרופיל נסרק, הזהות צונחת לתוך רשת ה"רפלקטורים" וה"מטרות", והופכת ל"רמת האפס", נקודת הייחוס המוחלטת בתוך ענן של נקודות התייחסות. הדימוי האישי המחובר באפן בלתי אמצעי Online לכל מחשב על שולחנו של כל תושב העולם באשר הוא, ללא המאמץ הכרוך במפגש אנושי ישיר ומכשוליו, הוא מקור מחולל כוח. ענן הנקודות האמורפי נעשה כבד ומוצק יותר, והפרופיל הזמין לכל הוא ממוצע הנקודות הנהירות למשתמש. הטכנולוגיות החדשות של המידע המתפתחות ב- Online מייצרות אפשרויות חדשות של ארגון חברתי, של צורות חדשות, של הבניית השתייכויות, זהויות, והיררכיות ואיתן צורות חדשות של פיקוח ושליטה.
העולם נסרק באופן גורף. אנחנו נסרקים אל תוך מאגרי מידע שאין לנו באמת מושג מי עומד מאחוריהם וסורקים עצמנו "לדעת" אל אותם מאגרי מידע עצמם ממש. המושג "לחץ חברתי" מקבל משמעויות חדשות. הרשת הינה רשת הקואורדינאטות המסמנת את הטווח שבין המציאות לבדיה ואינה יכולה להבחין ביניהם.
הכול בר-סריקה, ובר-סריקה מתקנת. אנחנו סורקים הכול במבטים התרים אחר הפריימים מעוררי העניין – אחרי העניין הידוע מראש. אנחנו "מחבבים" או "לא מחבבים", בוחרים או פוסלים באמצעות "חצץ דיגיטלי".
החצץ משמש בתערוכה ככלי נגינה המופעל/מנוגן ע"י המבקרים בגלריה. הצעידה על החצץ המסמנת את משך הזמן, את פער הזמן שבין הצעידה לבין שמיעתה, יוצרת סוג של פילטר, השהיה. ענני האבק העולים ונאספים בעת הצעידה על החצץ מדמים את ענני הנקודות, הפיקסלים ואבני היסוד המרכיבים את הדימוי הדיגיטאלי. האבק הנאסף הופך למוזיקת הרקע, בדומה לדממה המאובקת שבה נוטלים אבן קטנה כדי להניחה על מצבה. דני לביא מציע את האפשרות לראות את היות הכול “חצץ דיגיטלי”. אחת המשמעויות של המילה "גורל" היא אבן קטנה, חלוק נחל, חצץ. השימוש באבנים קטנות מסומנות, "אבני גורל", לשם קבלת הכרעות הוא מנהג קדום שעדיין רווח בתרבויות שונות בעולם. החצץ כ"חורץ גורלות".
כיום, "חצץ דיגיטאלי" משמש מצד אחד ל"סקילה" דיגיטאלית, להבעת דחייה או תוקפנות, ולסימון קבלה והשתייכות באמצעות משוב ה- Like, מצד שני. חומות ההגנה הפיזיים המכוסים חצץ הופכים כעת לחומות אש,fire-walls , דיגיטאליים. מוסיקת המקרה, מוסיקת הדברים כפי שהם מתרחשים בזמן אמת, נדמית שוב כחומקת מזהות בלעדית ומובהקת.
ישנה אפשרות תיאורטית כי "ענן הנקודות" המסמן את קליטת הדימוי במרחב, עלול להתפוגג בכל רגע ולהעלים את הדימוי שבעבורו נוצר. מהו אם כן האובייקט ללא ענן הרפלקטורים, רשת קואורדינאטות הייחוס המחזיקות אותו תלוי על בלימה?
טבעו של החיבור
בתוך ותוך כדי מסע ענן הנקודות האוצרות בתוכן את הקוד הסמוי של קיומו הארעי של הדימוי, בעודן מתקיימות ביחס אליו אך גם בנפרד ממנו – מתבוננת הנפש אל תוך דימויה העצמי. ללמוד להתבונן מבלי לטבוע בים המראות המשקפות זהויות, זוהי ההתרה היחידה מאותה קללה שהטילה נמזיס, אלת הנקמה, על נרקיס.[1] את רגע ההתאהבות שלו בבבואתו ניתן אולי להמיר בהתפכחותו בראותו את שקיפות הכול: "בדיוק כשם שכל העולמות, הפנימיים והחיצוניים, כל צורות החומר והאנרגיה, האורגניות והאנאורגאניות, כל צורות הקיום, הן ריקות, כך הוא השדה העצום של הקיום האנושי הטהור, על אלוהיו וקדושיו, צלוביו ותכניו, סביבתו וצורות חייו: הכול קיים בו זמנית, חופשי מהשלכות”.[2]
[1]http://e walla.co.il/?w=/260/1729218. על פי עבודתה של דגנית אליקים : חוקי השתקפות / [2] Longchen , Rabjampa, “Old man basking in the sun” ,Vagra publications, Nepal 2006. |