Skin Head

הסיפור הזה הולך איתי כבר הרבה שנים.

הרבה לפני שבאתי לחסות בצל חכמת התורה הקדושה.

התרחשות שארעה באחת מהמבואות הצרים והאפלים של

העיר הסואנת שבה צמחתי לאיש.

באוזני רוחי אני שומע רחש של אצטדיונים והמולת קהל צמא

לאש מתלקחת, להט יצרים, קרבות, אהבות נפולות, אלא התיאורים

שהייתי מתאר את פס הקול של הסיפור הזה. בתוכם הוא קורה.

היה לי חבר שמו תמיר. כשמו היה. אדם אצילי, נאה ביותר,

אהוב על הבריות, נעים הליכות ואדם ששמו הולך לפניו בזכות

הכישרון האדיר שהיה טמון בו, וההצלחה שלו לממש ולתרגם

את כל היופי הזה לעולם העשייה, שזה עצמו כישרון לא מבוטל.

הוא גם מוסיקאי וגם מפיק אבל בעיקר מתופף. מתופף שגדולי

המוסיקאים בארץ גמרו עליו את ההלל עם שם ומלכות.

התקשורת חגה סביבו ללא הרף ומבקשת את קרבתו.

הקשר ביננו היה בתחום המוסיקה ונפשי נקשרה בנפשו. עד היום

למרות שבפועל, חוץ משיחה טלפונית אחת שהייתה לנו

לאורך שניים עשר השנים האחרונות, לא היה לנו שום קשר.

את הסיפור היה זה הוא שסיפר לי על המעשה שהיה אתו.

ערב אחד הוא עולה להחליף מתופף אחר, גדול אחר בפני עצמו

שלא יכול היה להגיע וביקש ממנו שיחליף אותו. היה זה באחד

המועדונים בתל-אביב. קהל של חמש מאות איש מחכה לרגע

שהגיטרות ינסרו את החלל, התופים יהלמו בקצב האש והקהל

יפרוץ בשאגות הערצה ושמחה פורצת גבולות.

כל מי שצריך להיות שם, נמצא שם. כל מי שלא שם כאילו

נמצא כלל. ואלה שנמנע מהם בעל כורחם להגיע, ילכו הרבה זמן

עם תחושת ההחמצה הדביקה של "איך לא באתי."

תמיר מתכונן לעלות לבמה. עוד כמה צעדים והוא יושב על התופים

כמו מלך. הקהל מבחין בו האולם כולו, כולו...כמעט כולו, מריע לו.

האופורי יה בשיאה, עוטפת את הנפש ומרחיקה את היקום לנקודה

מיקרוסקופית אי שם בחלל. הקנה מכוון והזיקוקים עוד רגע יפלחו

את שמי הלילה בצבעים של אש מתלקחת, מבעירים את הלב

בעוצמות הכבירות של הרוק אנד רול העוצמתי שעומד לנחות.

עוד צעד קטן והוא על הבמה. כמעט מורם לשם על גל מעריציו. והנה

משום מקום אפל ומסתורי מגיח מולו נער בן ארבע עשרה בערך,

ותוקע בו מבט רווי שטנה. תמיר נרעד ונבוך. הרגע כמו קופא לו.

הם מביטים זה בזה שעה ארוכה של נצח בשבריר שנייה בזמן.

הראש של הנער מגולח Skin Head. לגופו הגרום והמראה העלוב

מעיל עור וניטים תקועים עליו. על החזה סמל של גולגולת עשויה

מתכת קרה.

"למה אתה?" הוא זורק לתמיר וסותם. אחרי תהום של שתיקה

הוא ממשיך ומסביר, כשהוא חזור ומדגיש: "למה אתה? למה לא

הביאו את עמית?..." עמית זה המתופף המקורי שתמיר החליף.

טונה של בוז ושאת נפש הוא מביא במבט שלו

ראש מגולח. סיכה של גולגולת. ילד בן ארבע עשרה. משהו שבחיים

לא הייתי מתייחס אליו. בטח לא למה שיש לו להגיד. ובטח לא עלי.

השאגות של הקהל המריע לתמיר כמעות ולא מגיעות עוד לאוזניו.

כאילו הסאונד מן של האירוע השתיק אותם והגביר את הסולן המגולח

עד שרק הוא יוצא מהרמקולים שבתוכו של תמיר. מיקס רע כזה.

חמש מאות איש מריעים לי, אומר לי תמיר. עיתונאים, מוסיקאים

מי לא, ורק אותו אני שומע. ואני אומר לעצמי מה אתה מתייחס

בכלל. מי הוא, מה הוא, אפס קטן, כלום לא עוזר. נתקע כמו חץ

במצח ונשאר תקוע כל זמן ההופעה, עם הפוגות קלות..

קיצר הרס לי את ההופעה היצור המסכן הזה, מסכם תמיר.

עד כאן הסיפור. ועכשיו זה מדהים פעמיים. למה. כי עכשיו, נגיד

שלוש שנים אחרי שכתבתי את הסיפור ואני יושב לערוך אותו

ומגלה שכתבתי אותו אז בימי הפורים. בדיוק כמו עכשיו כשאני יושב

ועורך אותו...וכך כתבתי אז:

והנה חשבתי לעצמי בימי הפורים האלה על מרדכי היהודי. מרדכי

שלא משתחווה להמן. והמן הזה שנקרע משיגעון. יש לו הכול,

כל העולם מריע לו, חוץ מהיהודי הזה, שיושב שם בשער.

שלא יכרע ולא ישתחווה לו. מה הוא צריך אותו בכלל, מי הוא.

דעתו נטרפת עליו. "כל זה לא שווה לי." שבירת כלים טוטלית.

שנגמרה ב - אותו ואת בניו תלו על העץ שהוא בנה. הפי אנד

ליהודים - לאלה שיודעים, לראות, את האור בתוך החושך.

"והעם ההולכים בחושך רואים אור גדול." כדברי הנביא.

אז אני חושב לי, אולי זה היה, ניצוץ רע, מאותו הרשע המן, שהתעבר

בו, בתמיר, ולא נתן לו לראות את כל הטוב הזה שהיה שם בשבילו.