נולדתי במדינת ישראל בשנות השבעים, וחייתי בה כל חיי. גדלתי בעיר באיזור השרון, התחנכתי במערכת החינוך הממלכתית, בתקופה שהיתה לה משמעות, למשל לצד ערכים לימדו גם לכתוב ללא שגיאות כתיב (מי המטומטם שחושב שזה פוגע בבטחון העצמי של הילד עם מטכנים לו שגיעוט קטיו?). הייתי חניך בתנועת נוער. גדלתי במדינת רווחה, אשר גם תושביה האמינו בערבות הדדית ובסולידריות חברתית. בהגיעי לגיל גיוס התנדבתי למסלול העתודה האקדמית ושירתתי בצה"ל כעשר שנים. אני יכול להעיד כי השירות שלי היה מעניין, ובה בעת משמעותי עם תרומה לבטחון המדינה. בתום שירותי יצאתי עם מקצוע לשוק העבודה האזרחי.
נשמע אידילי? מלח הארץ? לא בדיוק.
כדור שלישי לשואה, בביתי הוטמע אחת משני הלקחים המקובלים לשואה: שמירה על זכויות אדם, התחשבות באחר, סובלנות ביחס להבדלים תרבותיים. פמיניזם, בהיבט הגזעני חונכתי להיות עיוור צבעים - כולנו בני אדם, גם אחינו המזרחיים וגם בני דודינו הערבים. (נציין כי את חלוקת העם לעדות גילינו אחיי ואני מהחברה סביב ולא בבית הורינו).
בבית הספר למדנו כי גזענות זה דבר פסול, ובבית הספר היסודי אף השתתפנו בפרוייקטים של מפגשי יהודים-ערבים; בשנות השמונים, בימים שטרם האינתיפדה, טיילנו בטיולים השנתייים לירושלים המאוחדת לנצח נצחים (למי שהתחנך במערכת הממלכתית בשנות ה-90, ביקרנו גם בנקבת השילוח נמצאת בלב שכונת סילוואן, כמרחק יריקה מהכותל, במזרח העיר). . מדיניות הרווחה של המדינה,לצד החינוך שספגתי, לימדו אותי כי יש דברים בסיסיים שהמדינה חייבת לתושביה - לצד חובותיהם של התושבים כלפי המדינה. היתה אמנה חברתית וככלל היא קויימה.
הפוליטיקאים הביעו את דיעותיהם. יכולת להסכים עמם, יכולת להתנגד להם, אך תמיד ניתן היה לקיים דיון ענייני. הדבר הנורא ביותר שניתן היה להגיד על פוליטיקאי היה כי הוא אינו דובר אמת. אז עוד לא היו חברי כנסת כמו מיכאל גורולובסקי שנתפס בהצבעה כפולה, ותגובתו היתה כי הוא חבר כנסת חדש ולא הסבירו לו שאסור להצביע פעמיים. לא היו חברי כנסת כמו בנימין נתניהו, אשר במהלך מסע הבחירות שלו לראשות הממשלה בשנת 1996 תומכיו העידו עליו כי אמנם הוא שקרן "אבל הוא משקר כמו גבר". . בשנות העשרים לחיי התגוררתי מספר שנים בירושלים. למדתי את מבנה העיר, את השכונות, את המפה - והגעתי לשתי תובנות. האחת, כי מדובר בשלוש ערים שונות: עיר ציונית, עיר חרדית ועיר ערבית. התובנה השניה היתה בדבר המשמעויות, לטוב ולרע, של חלוקת העיר בהסכם שלום, בניגוד לכל המתלהמים שמסרבים למסור את דחיית אל בריד לפלסטינים כי היא חלק מירושלים המאוחדת לנצח-נצחים, ברור לי כי ויתור על השכונה הזו לא יגרום לשום נזק לתנועה הציונית ולנראטיב הציוני.
לתומי סברתי כל השנים שאני חי במדינה דמוקרטית - פלורליסטית, מדי שנה, בראש השנה וביום העצמאות, הייתי קורא את הסקרים בעיתונים בדבר דמותה של המדינה, ומהם למדתי כי מסקר לסקר יותר ויותר אנשים מעדיפים לוותר על זכויות הפרט לטובת מנהיג חזק שיגביר את תחושת הבטחון. בתחילה יכולתי להתנחם בכך כי הפוליטיקאים היו מרוסנים ובעלי מודעות דמוקרטית. בשנות התשעים נוכחתי כי ישראל דומה לטורקיה (לפחות טורקיה שלפני ארדואן) בה הממשלה לוחמנית ומתסיסה והצבא הוא הגורם המושך לשלום ולרגיעה.
כיום אני חי במדינה אשר התפרקה מכל ערכיה. הפוליטיקאים כבר לא בינוניים אלא מתחת לכל ביקורת - ולא מדובר בפיונים כמו גורולובסקי או יחיאל חזן, אלא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. האמנה החברתית התפרקה - המדינה חדלה להיות מדינת רווחה, ואף מאשימה מסכנים שגרים בעיירת פיתוח מבודדת עם 40% אבטלה, ללא מקום עבודה פנוי ברדיוס של קילומטרים רבים - כי הם לא מוצאים עבודה בגלל שהם לא רוצים לעבוד, ושוללת מהם דמי אבטלה. הבטחון האישי יורד. מדוע לממן משטרה אשר לצד השלטת סדר גם חוקרת שחיתויות של פוליטיקאים שרמתם מתחת לכל ביקורת? חברה בה כל דאלים גבר, וכאשר הקורבן מתלונן, ישר מאשימים אותו בעוול שנגרם לו (זה רלוונטי בויכוח על מקום חניה, קבלת שירות בחנות בגדים ובכלל בכל תחומי החיים). טימטום הציבור באמצעות תרבות הריאליטי משפיעה על דפוסי הצבעה של האזרחים בבחירות הכלליות (זה כבר עניין לפוסט נפרד).
והכי חשוב, במדינה יהודית ודמוקרטית - המפלגה השלישית בגודלה בכנסת חורטת על דגלה מצע אנטי-דמוקרטי בעליל. אין לזלזל בכשלונות לכאורה של ראש המפלגה השלישית בגודלה. אמנם הוא סופג כשלונות טקטיים בהצבעות - אך הוא משפיע על דפוסי החשיבה של הציבור בישראל, בעצם הנושאים שהוא מעלה לדיון ציבורי. אני תומך בשיוויון זכויות לערבים - אוטמטית המסר פסול, כי ברור שאני מקדם מדיניות של מדינת כל אזרחיה, וחותר תחת הלגיטימיות של המדינה היהודית; אני בעד זכויות אדם (למשל אך לא רק, הליך פלילי תקין לנחקרים במשטרה; הזכות לכבוד לפרשנותי מחייבת סוג של מדיניות רווחה) - זה מילה נרדפת לאוהב ערבים, החותר תחת המדינה הציונית. איש שמאל מעצם הגדרתו לא יכול להיות ציוני - ושירות צבאי בין 10 שנים הופך לחסר משמעות. פתאום אני מגלה שאני האוייב אמנם ליברמן התחיל לחלק ציונים והסביר, בהמשך לאחר שיצר את הקשר בין שמאל לבין האוייב, או למצער למימון על ידי האוייב, כי לשיטתו תנועת "בצלם" היא ציונית, אך מדובר במעט מדי ומאוחר מדי. הציבור כבר לא קלט את המסר החדש. מדוע צריך יריב אופנהיימר, הנלחם על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקטית, להתנצל ולהסביר כי הוא משרת במילואים בתפקיד קרבי ובשטחים? מדוע אני צריך לנפנף באישור מקצין העיר המעיד כי שירתתי בצה"ל בשביל שעמדתי תישמע ואני אוכל לקבל לגיטימציה מסויימת? יתכן כי פועלים בישראל גופים אשר אינם ציוניים ומבקשים לשנות את דמותה של המדינה. יתכן כי גופים אלו מקבלים מימון ממדינות אוייב אמיתיות, כמו אירן וסוריה - ולא מדינות אוייב מדומות כדוגמת שבדיה ובלגיה - אולם החוק הנוכחי יודע להתמודד עמם. יוזמי הוועדה לחקירת אירגוני השמאל (שימו לב להגדרה הרווחת בציבור - לא אירגונים החותרים נגד ישראל כמדינה יהודית אלא כלל אירגוני השמאל) קובעים קביעה ערכית מי ציוני ומי לא, ולפי זה הם קובעים מי יחקר. האתר של תנועת "אם תרצו" קובע כי יש כאלו הסבורים שהם ציוניים אך מעשיהם מעידים אחרת. השיפוט הערכי נתון בידי תנועת "אם תרצו". פתאום אני מגלה שאני לא ציוני, למרות שאני בטוח בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי - ומדוע, כי משהו שעמדתו כנראה חשובה יותר, ערך את התחשיב הערכי וחילק לי ציונים המודדים את רמת הציונות שלי. הדבר מזכיר את הקטע מהסרט "מאחורי הסורגים" בוא מסביר ארנון צדוק כי יש שני סוגים של מניאק. המניאק שיודע שהוא מניאק והמניאק שלא מודע להיותו כזה, והאחרון הוא המניאק מהסוג הגרוע ביותר. פתאום אני מגלה שלא רק שאני האוייב, אלא שאני האוייב מהסוג הגרוע ביותר, כי אני אפילו לא מודע לכך שהתפרקתי מערכיי ושאני משרת את האוייב. מי קבע זאת? זו שדעתם נחשבת, שר החוץ ליברמן ותנועת "אם תרצו". מי לא יקבע? מי שדעתם לא נחשבת, יריב אופנהיימר, העומדים בראש "בצלם, (שליברמן כבר הכשיר כציוניים) ואנוכי -מדוע? זה ברור, כי אנחנו האוייב. אני גדלתי במדינה בו חינכו לאימרתו של וולטייר "אני מוכן למות למען זכותך להביע דעה שאני מתנגד לה" ולא במדינת ליברמן בה כל אדם המביע דעה, אינו מקבל התייחסות עניינית רק משום שהוא שמאלני רחמנא ליצלן. אני לא גדלתי במדינה בה המסר פסול - אם השליח, האדם המביע אותו, נחשב לטיפוס פסול ולא רצוי. עמדה לא היתה נפסלת לגופו של אדם אלא לגופו של טיעון. אני גדלתי במדינה שהוקמה בגבולות קווי הפסקת האש של מלחמת השחרור, משום שבן גוריון סבר כי השתלטות על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית יביאו להקמת מדינה דו-לאומית - והיום, לפי המבחן של ליברמן ותנועת "אם תרצו" עמדה זו היתה נחשבת כאנטי-ציונית וכחותרת תחת אושיות מדינת ישראל. |