קיץ שלם הם שכבו מיובשים בבית, סבלו מהחום, ניצלו כל שנייה לנמנום בפינה הכי מוצלת שמצאו.

הגשם הראשון בושש להגיע השנה אבל הם הרגישו שהוא בדרך, כשיש לך כל כך הרבה ניסיון, אתה יכול להריח אותו באוויר, והם הריחו.

יום ראשון בבוקר היה אפור, אבל הוא נגמר באכזבה כשכל מה שהיה ליום הזה להציע בסופו של דבר, היה רק צבע.

יום שני כבר היה קריר יותר, רוחות חזקות נישבו, פריטים תלויים על חבלי כביסה התעופפו להם ברוח ונחתו על מצע הדשא המצהיב אבל עדיין שום טיפה לא נראתה באופק. הוא לחש להלגה שתחזיק מעמד, שהוא מרגיש שזה תכף מגיע ומיד אחרי הגשם הראשון הם יצאו לסיבוב, להריח את המדרכות הרטובות, לטייל בין שלוליות.

היא שמעה אותו מבעד לקירות ביתה, וכמעט שנשברה.

כל רצונה היה כמה טיפות של מים אחרי הקיץ השחון והארוך ביותר שזכרה.

יום שלישי התחיל בהיר ושמשי, חיליק היה בטוח שהיא לא תשרוד עוד יום נוסף, ואז לקראת שתיים עשרה בצהריים הוא הרגיש את הטיפה הראשונה. היא הייתה כבדה ומלאה במים, אחרי שהתרסקה אל הרצפה ורססה מים לכל עבר באו אחרות, נוספות, שמנות יותר.

"הלגה, את שומעת, תתעוררי, הגיעו המים" הוא צעק לעברה וחיכה לקבל ממנה סימן חיים. קיץ שלם שהוא מתגעגע אליה ומחכה לראות אותה שוב. "הלגה את שומעת, זה אני, חיליק, את זוכרת שאנחנו מתגעגעים? תתעוררי הלגה".

רגעים ספורים אחר כך הוא הריח אותה מתקרבת אליו. בצל חרצית ענקית ורטובה הם עמוד זה לצד זה, מחויכים, נרגשים, מחככים משושים.

"בעוד כחצי שעה יצאו הענקים הקטנים לחצר, את זוכרת מה קרה בשנה שעברה, אין לנו זמן, קדימה אל תהיי צב" הוא קרץ אליה ממרום משושו והשניים החלו לזחול במרץ אל עבר עצי התפוז האימתניים בחצר גן הילדים, מפלסים את דרכם בין מכוניות ענקיות צבועות בכתום ומקושקשות בעט, להרי כדורים ספוגי מים  ולאופני הקורקינט הזרחניות. הלגה הייתה מותשת, היא עוד לא הספיקה לחלץ את גופה וכבר היא נדרשת למאמץ שכזה, מסביבם היא ראתה עוד רבים מבני מינם צובאים על  חצר הגן.  "הם לא מבינים איזו טעות הם עושים, אמר חיליק, "לכו חזרה אחורה או הידבקו אל העצים"  צעק חיליק לכל עבר אבל אלו היו נרגשים מידי לטייל בתוך השלוליות. "זוזו הצידה" צעק חיליק, "הם תכף באים" הלגה עדיין השתרכה מאחור. מרחוק הוא כבר יכול היה לשמוע אותם מגיעים אל החצר. בדיוק באותו הרגע בשנה שעברה איבד את אחיינו חזי כשענק קטן אחד, שמנמן ומנוזל דרך עליו מלוא כובד משקלו וצעק איכס. עדר הענקים נשמע למרחוק, כולם הספיקו להסתתר חוץ מהלגה שעדיין הייתה תקועה שם סביב רכב כיבוי אש, "הלגה " צעק, וידע שאם הוא חוזר הם נדרסים ביחד, הלגה בואי, הוא החליט בכל זאת לזחול לעברה. רגע לפני שעוד שמנמן אחד כמעט ורמס את שניהם הוא ראה את פניה המתוקות של ליה, אותה ענקית קטנה וחייכנית שאהבה את בני מינו. היא הייתה מחזיקה בהם שעות ומדברת אליהם, מספרת להם על הקיץ שעבר ובסוף תמיד שולפת עלה חסה טרי ששמרה מארוחת הבוקר שלה ומכבדת אותם. כשהגננת הנרגנת הייתה צועקת לה במבטא רוסי כבד, תעזבי הם מביאים מחלות, הייתה עונה לה בפה מחייך שגם ילדים מביאים מחלות ועובדה שכל הגן תמיד חולה בחורף. ולמה היא לא מרשה להגיד על ילדים איכס אבל עליהם כן. בשנה שעברה, ממש ברגע האחרון הצילה ליה את אהרון ושבי, בני דודיו של חיליק, כשהרימה אותם והניחה בצד הגינה שעה שעדר הקייטנים שעט אל עבר החצר. עכשיו, היו הוא והלגה באותה סכנה בדיוק, ליה דהרה עד אליהם ושנייה לפני שהשמן המנוזל נמעך עליהם היא התכופפה על ברכיה וכשקוקיותיה נוגעות ברצפה הרימה את שניהם על כף ידה "סוף סוף" היא צחקה לעברם, חיכיתי לכם מלא... " אמרה להם בפה מחייך שהיה עכשיו כל כך קרוב אליהם, שזה כל מה שיכלו לראות באותו הרגע. "איך היא גדלה "חשב לעצמו חיליק. כעת היא נשאה אותם עד לעץ התפוז הזקן ושניה לפני שהניחה אותם על הגזע קרבה שוב לפיה, כדי נשיקה, והפריחה אחת לכיוונם, אחר, קרבה אל גזע העץ והמתינה בסבלנות שידבקו אליו, ופנתה למשחק.

הלגה וחיליק היו עכשיו בטוחים, צמודים אל העץ, צמודים אחד לשני, לחים מתמיד ומאושרים ביחד.

שעה שלמה שילבו משושים, ממרומי עץ התפוז שבחצר הגן הביטו בילדים השמחים בדיוק כמוהם למראה החורף שסוף סוף הגיע.

בשעה אחת בדיוק נכנסה אותה גננת אנטיפטית וקראה לחבורה לארוחת הצהריים. בתוך שניות ספורות נעלמה החבורה התזזיתית ונבלעה בתוך הגן.

"עכשיו הגן כולו שלנו, אמר חיליק, אפשר להציע לך איזה עלה טרי".

הלגה חייכה אליו ונענתה להצעתו.

לאט לאט, ירדו השניים מעץ התפוז הזקן וזחלו אל עבר הנדנדה האדומה, שם הכירו לפני שלוש שנים כשהציל אותה מילדה צווחנית שחשבה שלדרוך על חלזון עושה רעש מגניב.

רוצה סיבוב על הנדנדה, יש לנו עד ארבע?  שאל חיליק, והיא התקרבה אליו ושאלה בשקט, רוצה לעבור לגור איתי?