חשבתי שהכי מפחיד זה ללדת בפעם הראשונה, כי לא יודעים למה לצפות. לפני חודשיים וחצי ילדתי בפעם השנייה. פחדתי הרבה יותר - כי ידעתי למה לצפות. גם התרגשתי יותר. ההריון עבר מאוד מהר, החודש האחרון לא. כבר רציתי אותה בחוץ, לראות אותה, לגעת בה, להריח אותה. לא הייתה לי סבלנות. שבוע 38. מסיבת חנוכה בגן של הבכור ואני עם צירים כל חמש דקות בערך, לא חזק מידי, לא משהו שמוציא אותי מדעתי, אני שמחה שהספקתי להגיע למסיבה, נורא דאגתי שאפספס אותה. הגננת אומרת לי שהבטן גבוהה ולא נראה לה שזה הלילה, ואני מתעצבנת אבל מחייכת ואומרת "נראה..." אחרי המסיבה לוקחים את הילד להורים שלי ועולים לבית החולים. המוניטור מראה צירים יפים, פעם כל חמש דקות, פעם כל שמונה דקות, עדיין - לא חזק מידי. המיילדת בודקת פתיחה ואומרת 2 אצבעות. מיד אחר כך המים יורדים ופתאום אני קולטת שהנה זה קורה, בחדר לידה הסמוך מישהי צורחת מכאבים ואני רועדת מפחד והתרגשות, ופתאום בוכה קצת. לרגע מאבדת את האמונה בעצמי ובגוף שלי ולא באמת מרגישה שאני מסוגלת לעבור את זה. המיילדת שולחת אותי לאשפוז וקובעת כי אני עוד לא בלידה, שהצירים לא מספיק חזקים ורק בגלל הירידת מים צריך להישאר. לא יכולה לישון, אני אתה ואמא שלי מטיילים בבית החולים בניסיון לייצר צירים חזקים יותר. הצירים מפסיקים לגמריי, ורק מידי פעם עוד קצת מים יורדים. אין צירים בכלל. הלכתי לישון וישנתי טוב כמו שלא ישנתי שבועות. הרופא בבוקר אמר שאם עד הערב לא יתפתחו צירים אני אקבל זירוז, ובנתיים אנטיביוטיקה בגלל ירידת המים. התרגשות - עד הלילה אהיה אמא לשניים. אני מספרת לכל העולם וכבר לא יכולה לחכות, ועדיין מפחדת, מאוד. בערב מחליטים שהראש שלא עוד לא מבוסס באגן ואם יתנו זירוז יש לי סיכוי טוב להגיע לקיסרי, ומחליטים לא לזרז ורק להמשיך עם האנטיביוטיקה. בערך 24 שעות אני מטיילת בבית החולים הלוך וחזור בניסיון לייצר צירים - ואין כלום. בבוקר הרופא אומר שאולי כדאי להשתחרר ולהמתין לטבע שיעשה את שלו. עצוב לי. כבר הכנתי את עצמי נפשית ללידה. בא רופא אחר ומחליט - שלושה ימים ירידת מים, מסוכן להמתין - עושים זירוז. אני מפחדת, לא רוצה למצוא את עצמי בניתוח קיסרי. כל כך רוצה ללדת טבעי. חותמת על טופס הסכמה לזירוז. תוך חמש דקות מתחילת התהליך מתחילים צירים איומים. המיילדת שולחת אותי להסתובב ואני הולכת לי במסדרונות בית החולים וכל שנייה עוצרת, נשענת על קיר ונושמת מהר וכבד ונדהמת - באמת שכחתי כמה זה כואב, למרות שהייתי בטוחה שאני זוכרת. שעה עברה, לא יכולה יותר. אבל לא מרגישה נוח לחזור לחדר הלידה, לא רוצה להישמע היסטרית. שנייה אחרי שאני מחליטה עוד לא לחזור - בא ציר שמוציא אותי משפיות ואני אומרת לך - לחדר לידה עכשיו! הוקל לך - נראה כי חיכית שאחליט כך. נכנסים, המיילדת מסבירה לי שעם זירוז הצירים יותר כואבים ולכן אני מרגישה כך. בודקת פתיחה - 4 אצבעות, איזו התקדמות נהדרת היא מכריזה - ואני מאושרת. רוצה אפידורל. המרדים מגיע עצבני וצועק משהו בחוץ, ואני שוכבת על מיטת הלידה רועדת מפחד ועצובה שהנה הלך לו החלום שלי ללידה טבעית שוב. הוא מפנה את כולם מהחדר, רק המיילדת נשארת איתי ומחזיקה לי את היד, היא רואה כמה אני מפחדת ואומרת שאין לי מה לדאוג. היא מקסימה ומצליחה להרגיע אותי. הזריקה הייתה מאוד מפחידה. אחרי 10 דקות הצירים כבר לא הורגשו, ואני הרגשתי בהיי מטורף, הכאב נעלם. במוניטור אני רואה צירים מאוד חזקים וארוכים ולא מרגישה כלום. בודקים פתיחה - 5 אצבעות. את מתקדמת נהדר היא אומרת לי ואני מחייכת ומסתכלת בחדשות, כל הכרמל עולה באש. איזה הזוי, אני עם צירים כל שתי דקות ומסוגלת לראות חדשות על השרפה בכרמל. נכנסת המיילדת וממששת לי את הבטן, הפתיחה מתקדמת והראש של התינוקת לא יורד לאגן, רופא נכנס ומסתכל על המוניטור מודאג, אני מתה מפחד אבל אין לי אומץ לשאול מה קורה. אני רואה את הפנים שלך מודאגות וגם של אמא שלי. אני עוצמת את העיניים ומדמיינת את התינוקת בחוץ, מנסה להירגע. המיילדת מציעה לי לשכב על הצד, בתקווה שכך הצירים יהיו יותר אפקטיביים. אני מסתובבת לצד ופתאום מרגישה שוב כל ציר וציר, וכואב לי מאוד, כמעט כואב מידי. אני נושמת חזק ומנסה להתרכז בנשימות במקום בכאב, זה עוזר. אחרי 15 דקות אני קוראת למיילדת וצורחת שאני מרגישה לחץ נוראי ומבקשת עוד אפידורל. היא בודקת פתיחה, ברבע שעה מפתיחה של חמש עברנו לפתיחה מלאה - אני המומה, המומה מההתקדמות, המומה מעוצמת הכאב, ומרגישה מרומה שהסכמתי לאפידורל ואני בסוף מרגישה הכל. אני מבקשת עוד אפידורל והיא לא מסכימה, אומרת שתכף הכל נגמר. אני מבקשת שוב והיא שוב מסרבת, ושוב ושוב, עד שלבסוף היא כמעט בצעקה אמרה - "תקשיבי! אין אפידורל! עוד 2 דקות היא בחוץ!" סתמתי את הפה. הפחד שלי ברגע הזה בלתי נסבל. תלחצי היא צועקת. לחצתי, צרחתי, לחצתי שוב, צרחתי שוב, ובלחיצה השלישית התינוקת בחוץ. אני מסתכלת עליה והיא דומה מאוד לאחיה הבכור ואני המומה שעברתי את זה שוב, 5 שעות מרגע הזירוז ואני כבר אחרי. איזה אושר. אני אמא לשניים. |