תמיד חשבתי שאין לי בעיה אמיתי עם אנשים שכותבים בלוגים, זו זכותם, אבל אנשים שקוראים? זה כבר שאלה. פתוחה.

בדרך כלל התקופה הכי גרועה זה השבוע הראשון אחרי שאתה חוזר מחו"ל. הכל עדיין טרי. אתה מרשה לעצמך להתעצבן בקלות על כל ישראלי שעוקף בלי לאותת, זה כל כך שגרתי. הבעיה אצלי מתחילה בשבוע השני. הבעיות האמיתיות מתחילות לצוץ. אז יכול להית שזה לא הדבר הכי נכון לראות שני משחקים רצופים של ביתר שבוע אחרי שאתה חוזר מהולנד. אבל לעזאזל, אם מישהו היה שואל אותי ברצינות, כמו ששואלים בחו"ל "אתה באמת חושב שישראל יכולה להתקיים עוד חמישים שנה", הייתי מבין שאין שום סיכוי.

כן קומץ לא קומץ זה כל כך שאלת "מו", או כמו שניל לזרוס אוהב להגיד yes but this is not the issue. העניין הוא שכניסה למשחק של הקבוצה הזו חושפת אותך בדיוק למה שאנחנו. בהמות נדחפות מזילות ריר, צועקים ודוחפים כדרך חיים. רק במקרים כאלה המשטרה היא תמיד האוייב של מישהו. אני מוכן להקשיב לתיאוריות על הבעיטה בממסד והמשטרה היא הממסד, אבל המשחק הכפול הזה של גם להיות הקבוצה של המדינה והממסד (וראש הממשלה) וגם להיות הכי גזענית, שונאת שוטרים, כל כך צבוע ומגוחך וחושף פעם אחר פעם את הפנים האמיתיות לא רק של ביתר ואוהדיה אלא של כולנו.

הבושה שהייתה אתמול היא עניין כל כך צפוי שהיא בכלל לא מאכזבת אותי. זה עוד שורה בעיתון הספורט של היום שבמקרה זלגה לעמודי החדשות. ביג דיל. בסופו של דבר זה לא ממש מעניין אף אחד כי כולם יודעים שאין מה לעשות נגד זה. זה לא רק חזק מאיתנו - זה אנחנו. כולנו. 

אני מקווה להגיע בהמשך להצליח לאמר למה אני חושב שאין לנו סיכוי.