לפני מספר שבועות השתחררה לי קרן הפיקדון של השירות הצבאי. אמנם לקח לה חמש שנים, אך מדינת ישראל סוף סוף הודתה לי על השירות הצבאי הקרבי. למרות שעשרים אלף שקל הם לא ממש סכום עתק, עדיין מדובר בסכום מכובד. לאור ההתעשרות החדשה של מספר לא מבוטל של ישראלים בשנים האחרונות, החלטתי גם אני "למנף" את עצמי. הבעיה היא שאף פעם לא ממש הבנתי את עקרונות המינוף (זה כמו זיקפה פיננסית?). קרן גידור מבחינתי היא בחורה בשם קרן, ששומרת על מתקן מאובטח. הבורות הזו הקשתה עלי להבין מה לעזאזל מתרחש בוול סטריט 2. מזל שרשת פוקס הצליחה להסביר בפשטות את כל משבר הפריים טיים בארה"ב - פרשניה זעקו בשידור חי This is a financial melt down!. כיף לדעת שחיים יערי, "המלחיץ הלאומי", בחברה טובה.
היו לי מספר תכניות דרכן אוכל להפוך עשרים אלף שקל לעשרים מיליון שקל. תחילה, החלטתי להשקיע באחי אורן. "אורן", אמרתי לו בזמן ארוחת ערב, "אני מאמין בך. אני מאמין בפוטנציאל שלך ולכן אני רוצה להשקיע בך. אני מעוניין לרכוש מניות במותג אורן מנור. היה ותהפוך למצליח, אני אצפה לריבית על הכסף שהשקעתי, וריבית נאה. היה ותכשל, זה סיכון שאני מוכן לקחת". אורן הסתכל עליי ואמר לי שאני יצור (לפחות הוא הזמין אותי לארוחת ערב). משם פניתי לאפיק חדש - חיפוש גז. אם הנתנייתי יכול, גם אני יכול. לפיכך התחלתי לשקול השקעות בחברות רפואיות שונות, אשר שוקדות על פיתוח מכשרים להקלת לחצים בפעילות המעיים. לצערי, מרבית החברות הללו נכשלו. אפשר להנחית אדם על הירח, אך לא לסייע בהפחתת גזי החממה. על סף דיכאון (נוסף!) פניתי לחברתי גלי והיא אמרה: "זה פשוט, תשקיע בבורסה".
סמנתה מסקס והעיר הגדולה טענה פעם כי היא מאוהבת בבורסה – "A bunch of sweaty men all trying to get it up". לעומתה, הבורסה תמיד הרתיעה אותי. בכלל, נושא ההימורים גורם לי לחרדה. כשהייתי ילד בכיתה ו' החלטנו כל המשפחה לעשות טיול לחוף המערבי של ארה"ב. בין המקומות הרבים שביקרנו בהם הייתה "העיר בלב המדבר" לאס ווגאס, נבדה. משום שגרתי באותן שנים בארה"ב, ידעתי מראש איך הטיול ייגמר, אמא ואבא יתחילו להמר ומיד ייקלעו להפסדים. בניסיון נואש להציל את ההון המשפחתי הם ימשכנו את הבית, הסרוויס היקר, האוטו ולבסוף גם אותי. ההתמכרות שלהם תוביל לסחרור, אשר יסתיים בכך שאמכר למקסיקני בשם "פונצ'ו" ויבריחו אותי בשק תפוחי אדמה למקסיקו, שם אהיה בלדר עבור הקרטל. תרחיש זה מנע ממני לצאת מן החדר כל תקופת ההשהיה שלנו ביעד מספר אחת של הישראלים. ייתכן וזו גם הסיבה שאני נרתע מן הבורסה - לצד רווחי הענק קיים תמיד החשש מהפסד. התמונות של שנות ה-30 והמשבר בארה"ב מופיעות לנגד עיניי בכל פעם שאני מדפדף בדה-מרקר.
הרתיעה שלי משוק ההון מנעה ממני להיכנס לזירה הפיננסית, אך היא לא מנעה מן הזירה הפיננסית להיכנס לחיי. יש לי תחושה שממש כמו ברצפת המסחר ברחוב "אחד העם", כולם רצים, משקיעים, מזיעים וממנפים (וכמובן רואים את תכנית הקאלט - לילה כלכלי! לילה גוב החדש של ישראל). יונתן החליט שהוא רוצה להצטרף לקבוצת רכישה (אני בכלל חשבתי שהכוונה לאתרי הקופונים שכולם קונים בהם ביחד ארוחות בחצי מחיר ב"קפה קפה". אתם יודעים, אתרים כמו jdeal.... - זה לא פרסום סמוי כי לא קיבלתי על זה שקל, וגם כי זה גלוי לגמרי). בעת שישבתי עם חבר אחר, הוא אמר שהוא ממש מבואס - לא משום שהוא רב עם חברתו או משום שכלבו נדרס, ואפילו לא משום שהעונה של glee נקטעה באמצע, אלא משום שמחיר מניות הגז ירד. על מה אתה מדבר?! מאיפה יש לך מניות גז?! הבטתי בו בהלם ואמרתי לו בצחוק שכדאי לו להשקיע בזהב. הוא ביטל אותי בנפנוף יד. למחרת הכיכר התמלאה, מובארכ הלך ומה קרה למחיר הזהב? זינק! החוש לכסף הוא החוש השישי של היהודי, ולכן גם יהודי שאינו בקיא בשוק תמיד יודע איך לעשות כסף (המשפט הזה גובל באנטישמיות? אני לא בטוח...).
מסתבר, שכיום יש גם "מניות חברתיות". המדד החדש לפופולאריות של אדם אינה רק כמות ה-friends בפייסבוק. (אגב, יש לי רק 175. זה לא משום שאין לי הרבה חברים, אלא משום שאני משווק עצמי כ-Executive Facebook ולא לכל אחד יש כניסה. ממש כמו ה-lounge בשדה התעופה, שלרוב במקום אנשי עסקים יש שם אנשי חב"ד שמחייגים חינם ל"גרויסה מציעס" בניו יורק). ישנו מדד חדש להצלחתך החברתית - מדד המניות החברתיות, או אם תרצו מדד "צפון אבקרסס". כדי להרכיב את פרופיל ההשקעות שלי פגשתי את אנליסטית השוק המובילה - ענת "עוגה" כהן. שאלתי אותה מה גורם למנייה לעלות (הופעתי פעם ברקע של פרסומת ל"סטולי קריסטל", זה נחשב?) מה גורם למנייה לצלול (ישיבה בקפה לנדוור) ומה מצב המניות שלי.
"עוגה" אמרה לי שהמניות שלי בעלייה דרמטית. מסתבר שאני the hottest thing on the market. לא רק שאני חלק מהמועדון של מחזיקי השוורצה-ברי, לא רק שיש לי תואר מדהים בעבודה (Coordinator of International Projects - אמנם אני מחלקה של בן אדם אחד, אך זו מחלקה לכל דבר. ונכון שאני המצאתי לעצמי את התואר אבל עובדה שאישרו אותו), אלא גם קיבלתי את ההזמנה לאירוע החברתי של השנה. היה זה אירוע נוצץ אשר נערך באולם האירועים "חוות רונית" ונכחו בו כל קברניטי המדינה, מעו"ד וחברת הכנסת דניה מור ועד לנצר למשפחת הרבנים הידועה דניאל קרליבך, וביניהם שלל פוליטיקאים, דיפלומטים, שופטי עליון ואפילו רבנים בעבר ובהווה. ושתדעו, רשימת המוזמנים הייתה, כפי שסמנתה מסקס והעיר הגדולה הייתה אומרת, Strictly A-List. בקבלת הפנים עשיתי מינגלינג בין אנשי הבוהמה השונים שנכחו באירוע, בעת החופה עמדתי במקום אסטרטגי ממש מול החתן והכלה ועל רחבת הריקודים נתתי ביצוע של פעם בחיים לצלילי להיטי שנות ה-60. והאוכל? הצלחתי לשרוד שלושה סבבים של מדליונים וקינוחים. תודה ומזל טוב לדנה ומתן - הצלתם אותי מכניסה למועדון "מניות הזבל". אגב, טיפ קטן, יש שמועה בחדרי המסחר שהמנייה של דניאל גילון עומדת להרקיע שחקים.
ההזמנה לאירוע של השנה הולידה במהרה הזמנה לאירועים נוספים והחלטתי שיש למצות את 15 הדקות של התהילה עד התום. בשעה 21:00 היה עליי להתייצב בבר הטרנדי ה"אוטו" (product placement), הממוקם ב-mid town, ליום ההולדת של אושיה תל אביבית נוספת - חן אוטמזגין (בר-מנית בעבר, מפיקה בהווה ויפיפייה תמיד... ואני לא סתם מתחנף כי לאבא שלה יש ווילה באיים הקנרים). מיד אחרי מסיבה זו הייתי צריך להגיע uptown לאפר איסט סייד ליום הולדתה של שני קרימר (כן, הבת של קוזמו השכן של ג'רי סיינפלד). ממש double booking.
אילו הייתי מנייה חמה לפני שנתיים, הייתי מצליח לשרוד את שני האירועים הללו בהצלחה, ועוד לקנח בארוחת לילה במזללה (סתם איזה קרפצ'יו בבראסרי). אך בגילי המתקדם, 27 להזכירכם, כוחי אינו במותני, ובעת ההליכה מהאוטו ליום ההולדת של שני כבר החלטתי שאני רק אזרוק appearance ואלך הביתה לחברה החדשה, 30 רוק. אך לא זה מה שקרה. נהפוך הוא, במקום להיות במיטה ב-24:00, עוד הייתי בבר בשעה 1:00. הסיבה נעוצה באורחים. איפשהו, בין העשן הסמיך של הסיגריות לשדיים השופעים של ה"כפרות", נגלו לעיניי חברי הגדוד לשעבר וחיוך ענק נפרש על פניי.
אינני יודע אם זה מזל או נס, אך העובדה היא שמרבית חברי הגדוד מהצופים עדיין חברים אחד של השני. החבורה הירושלמית עדיין חיה ובועטת (גם אם על הדרך אימצנו כמה נציגים מן השבט השני). הבטתי סביבי וזיהיתי את האנשים הללו אשר מלווים אותי מכיתה ז'. חברים שהיו נוכחים בכל אירוע משמעותי בחיי, מבר-המצווה, דרך איבוד הבתולים, הגיוס לצבא והמעבר לתל אביב. אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהעבר שלי ומהחוויות שעברתי. הקרבה שבינינו פורצת את הגבול של השלד האנושי וחודרת עמוק עמוק אל תוך הרקמות. הם חלק בלתי נפרד ממני ואני מקווה שאני חלק בלתי נפרד מהם. חברי ילדות הם מעין תיעוד היסטורי של מי שאתה, וחברי גדוד "הדר" הם המשענת הנעימה והאיתנה ביותר שאדם יכול לבקש. למרות הריבים, הברוגזים, החלוקה של החיים ל BD (before dana) ו-AD (after dana), הנדידות בעולם והתפוצה הגיאוגרפית בכל רחבי הארץ (מאמי, באר שבע זה ליד סיני?) יש איזה דבק שמאחד אותנו, שמונע מאיתנו להתרחק זה מזה יותר ממספר רחובות. אני חושב שאפשר להפסיק לקרוא לדבק הזה "חברות" ולהתחיל לקרוא לו "אהבה". היו כאלו שירדו ליישב את הנגב הבתולי או לחפש את הונם בארצות הנכר, אך כולם שבו אל הקן. היו כאלו שהלכו לחפש להם תארי מלוכה בערוץ 2 ואינם מוצאים את הדרך חזרה, אך אם יחפשו היטב הם יראו שמצפן הלב מוביל אותם בבטחה חזרה אלינו. כאשר הבטתי במעשנים השיכורים הרוקדים הבנתי שאני סוף סוף בבית.
אני מקווה שכמו שחבריי הם חלק בלתי נפרד מן העבר שלי, הם יהיו גם חלק מן העתיד שלי. אני מקווה שאזכה לראות אותם גם בתחנות הבאות כמו החתונה, הלידה ושערות השיבה. אך זה יקרה רק אם נשכיל להשקיע בכך, ואני מאמין שהשקעה בחברים מניבה הרבה יותר רווחים מהשקעה במניות.
אילן
|
