" אלטע זאכען " ☻ ☺ ☻ בכל פעם שהוא עובר פה וקורא "אלטע זאכען...", אני נזכרת באותה ארוחת בוקר עם אורחיי היקרים מניו-יורק ואני אז בבית אחר, בעיר אחרת ובסטאטוס משפחתי אחר...
בעוד אולגה, דודתי היפה, נוגסת Lady-like, ממחצית הלחמנייה הטרייה שפרס למענה יוסף, בן זוגה השני, [יש כבר שלישי...], נשמעה מרחוק אותה קריאה רמה בהגייה טול-כארמית, "אלטע זאכען"...
"מה זה? מה הוא צועק שם"? שאלה היפה בתמיהה גדולה. "את לא שומעת"? משיב יוסף, "עֶר זוּגְט בְּפָאיירֶש אלטע זאכען"!! [הוא אומר בפירוש, א"ז]. מכאן החלה שיחה מרתקת, מתובלת בהומור שנון, בדבר שווייה של דודתי, בצאן ובמקנה והיא אז כבת 60, משומשת במצב טוב מאוד עד מצוין!
הבוקר שוב הגיע לחצר ה"אלטע זאכען" הנוכחי וגם הפעם עלה בי זכרה של האנקדוטה, אלא שבעוד זו צוללת חזרה אל גנזך הזיכרונות, עלתה במקומה השאלה: כמה נכון היה סוחר ממוצאו ותרבותו, לשלם עבורי, בתור אלטע זאכען, מודל 1940, ממוצא אחר ותרבות שונה.
לבטח היה חוקר ושואל עד כמה "המודל" הזה כשיר ומוצלח. האמת היא שקל יותר למנות במה כבר איננו ובמה מעולם לא היה... דוגרי, מה חפץ לו באחת שכבר לא יכולה להעמיד לו... ולדות, לרעות כבשים, לכרוע על כרים בסעודה כשבנוסף לכל, עיקר העיקרים - המטבח איננו בדיוק "סיר המרק שלה"...
אז כמה בכל זאת אני שווה לו? אולי איזה גמל מקרטע, אולי שתי כבשים הסובלות מנשירת צמר תמידית, או רק עיזה לא פזיזה...? באוזני רוחי אני שומעת אותו מתמקח כמיטב המסורת המִדברית המצחיחה כל סיכוי להביסו ובשארית אמון אני ממשיכה:
"אז יאללה, חביבי, נסגור עניין על פח שמן זית, טוב...? גם זה לא...? נו, אז בסדר, שיהיה בקבוק, אבל תוסיף צנצנת כדורי לבּנֶה, בקשיש! עשינו עסק...?"
אבל המשופם המרושל הזה צוחק לי בפרצוף, עם שיניו הצהובות, כמה שעוד נותרו בפיו ומשיב לי: "יָה סָעִידָתִּי, אִינְתִּי מָגְ'נוּנָה?! בשביל שאני אקח אותך, את צריכה לשלם לי!! ☻ ☺ ☻ שלחתי להדר בני וזו תגובתו: אמאל'ה יקרה
אין לך מחיר בשוק הפשפשים ולא באלטע זאכען ולא בשום מקום אחר; השווי שלך אינו נמדד בעיסקת חליפין של כבש או בקבוק שמן זית, אלא באהבה הרבה שיש לי אלייך! אני יודע שהכל כתבת בהומור וכתיבתך מושכת וססגונית. עדיין, היה לי חשוב לציין את שווייך האמיתי!
לילה טופ הדרי [כבר היה כדאי לכתוב הומרסקה כזו!]
|
