כותרות TheMarker >
    ';

    plus ultra

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      24/8/14 14:21:

    האם בשפה אחרת ישנה "הרגשת בית"?

    אני חיה בקיבוץ.

    מרגישה אותו כביתי.

    יש קיבוצים שלבתי החברים קוראים חדר וזה מתאים מבחינת ההרגשה שהקיבוץ הוא בית ובו ישנם חדרים.

    0

    בית אינו מה שחשבתם

    1 תגובות   יום חמישי, 24/2/11, 02:53

     

    לאדם אין בית בעולם. מבט חטוף יוכיח את ההפך הגמור, העולם מלא בתים של בני אדם. לכן, זו תובנה מעט מוזרה היכולה לזקוף גבות בהפתעה. לאדם אין בית בעולם? כן, אין לו בית. לספר יש בית, לכנסת יש בית, למדרש יש בית, לשיר יש בית, לכסא יש בית, לבליעה יש בית, לקפה יש בית, אפילו לשימוש יש בית. לכל בעלי החיים יש בית המותאם בדיוק לצרכיהם. כל בעל חי תופס גומחה אקולוגית הקובעת באיזה איזור יחיה את חייו, היכן בדיוק יתגורר, ממה יתקיים וכו'. כך, צ'יטות יש רק באיזורים מסויימים באפריקה, לא תמצא צ'יטה באלסקה או בדרום אמריקה או ליד הלובר בפריז. צ'יטות ניזונות רק מאיילות; לצ'יטות יש בית בעולם. כך לאריות, לפילים ולקנגורו. הם אינם נזקקים לארגן את ביתם (סביבת חייהם) ולהתאימו לצרכים משתנים. הוא נתון להם. לבני האדם אין בית בעולם, לכן הם מפוזרים על פני כל היבשות מבלי שהצליחו לאמץ לעצמם גומחה יחודית משלהם. זה מטיל מעמסה גדולה על כתפיהם. עליהם לארגן לעצמם את סביבתם, לשנותה ולהתאימה לצרכיהם. הארגון של סביבת החיים יכול להעשות רק בסיועה של התבונה, יכול להעשות תוך תהליך של לימוד ורכישת ידע (מדע). לכן מדע איננו לוקסוס הנתון לאנשים שאינם מוכשרים לעבודת השדה, מדע הוא המפתח לשרידות. השרידות אילצה את בני האדם ללמוד להכין לעצמם יחידת מגורים, כסות מתאימה, כלי עבודה וכלי נשק. הבית (במובנו הרחב) לכן, הוא שרידות. בתקופות פרה-היסטוריות התגוררו בני האדם בקבוצות גדולות במגורים משותפים, במערות שיתופיות, או בכל מחסה שיתופי אחר. ה"בית" לא היה טריטוריה של הפרט, היתה לו משמעות קהילתית. היה זה המרחב שכולם חלקו בו את חייהם ועל מנת לקיים את חיי הקהילה לא היה צורך ל"צאת מהבית". החוץ היה עויין והפנים היה שייך לכולם במידה שווה. לא היה בו, אני מניח, מקום לביטוי אישי של כל פרט שהתגורר בו; לכל היותר, אולי, בציורי קיר שחלקם היו בכלל תוצאה של התמודדות עם חרדות קיומיות. מאוחר יותר, מסיבות כאלה ואחרות, הפך הבית ממרחב ציבורי למרחב פרטי, עד כדי כך פרטי שבני אדם אוהבים להתהדר באמירה "ביתי הוא מבצרי". הבית הפך להיות טריטוריה מוגנת, לעיתים בחומות של אבן בלתי חדירות. הבית הוא הקניין, הוא מקדש המעט והוא מבדיל את האדם מקהילתו תוך כדי יצירת חיץ בלתי עביר. הבית מאפשר לבעליו לתת ביטוי לנטיותיו האסתטיות והאמנותיות, ובמקרים רבים הוא מהווה סממן של הצלחה "בחיים".  לבית יש "חוקים" משלו שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הנהוג מחוצה לו. הבית הוא הטריטוריה בה כל אדם נדכא ומנוצל יכול לשחק בו את המלך והשליט הבלתי מעורער. מאז שיש לנו בתים פרטיים הפכנו להיות אטומים חברתיים המחוברים בקשרים מולקולריים רופפים. אנו "יוצאים מהבית" כשאנו מעונינים לקיים קשרים עם בעלי בתים אחרים. מאז שיש לנו בתים פרטיים, אנו פותחים לעיתים את דלתותיהם, במחווה של ידידות, אל העולם (מחווה שהאפיפיור מכנה urbi et orbi, לעיר ולעולם). ה"בית", במידה רבה, הוא המבדיל הגדול, הוא יוצר תחומים ברורים המאפשרים להבדיל את מה שבתוכו ממה שמחוצה לו, להבדיל את השייך, מזה שאיננו שייך, להבדיל בין עמית לפולש.

    השיר נכתב ב"בתים". מדוע השתרבב לכאן ה"בית"? בשפות אחרות זה לא כך. דווקא העברית תופסת את מהותו התרבותית של הבית, תופסת את המכלול כבנוי בתים נפרדים זה מזה, כבנוי מרשויות עצמאיות, תחומות היטב, המקיימות ביניהן קשרים; מעין איחוד של שונויות. כשכונה של בתים נפרדים שאידיאה מסוימת מאחדת אותם לכדי ישות אחת. ואנחנו, הקוראים, עוברים מבית לבית, מרשות נפרדת אחת לשניה, וחשים בשונות ובאיחוד הגלומים בהם.

    "בית" הוא מושג חוצה תרבויות, הוא כלל אנושי והוא תמיד, בכל תרבות, מכיל כמה מאפינים יסודיים המאפשרים לנו מיד לזהותו, כעין אידיאה העוברת כחוט השני בין כל הבתים של כל בני האדם בעולם. לעיתים מנקז ה"בית" לתוכו תסביכים נפשיים לאומיים הנובעים מהיסטוריה סבוכה ורבת תלאות. למשל, האדם היהודי, בשל היותו תלוש ונרדף, מעריץ את ביתו הערצה חסרת תקדים כמעט. בכל השפות בעולם דיירי הבית מתוארים כשוטפים את הרצפות. רק בשפה העברית מכונה הפעולה ההכרחית והשגרתית הזו "כיבוד רצפות". את הרצפה מכבדים. מעין היפוך יוצרות. במקום שהיא תכבד אותנו, אנו מכבדים אותה. במקום שתהיה למעננו, אנו למענה; מדרך רגלינו כמושא לנתינת כבוד (מיותר לציין, שהאנשים המוצאים את פרנסתם בכיבוד הרצפה, אותם כהני רצפות, כבודה של הרצפה אינו שורה עליהם והם נחשבים לפחותים שבפחותים). דוגמה אחרת היא, שבכל ארצות העולם בונים בתים מעץ. בישראל לא. כאן התבסיך היהודי של השאיפה למבנה יציב, עתיר בטון וברזל שלא כל רוח תמוטטו ולא כל שריפה מקרית תכלה אותו, מגיע לשיאו.

    ובכן, פתחנו באדם שאין לו בית בעולם וסיימנו עם היהודי אחוז תסביך הרדיפה המחפש לו קורת גג יציבה בעולם. הדברים אינם סותרים. היהודי הנודד מדגים היטב את הרעיון שלאדם אין גומחה בעולם. את הגומחה עליו לייצר לעצמו בכוח תבונתו.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      plus ultra
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין