שבועיים אחרי שהגעתי לוונצואלה, מצאנו בית צמוד קרקע באחד מהאזורים הבטוחים ביותר של קארקאס, שכונה בשם סנטה-ססיליה. אזור בטוח, משום שארמון הנשיאות שוכן בדיוק 100 מטר מהווילה בה גרנו וחיילים ופטרולים השומרים על בית הנשיא הסתובבו ברחובות. קבלנו מכונית ריינג' רובר לבנה, משומשת, אבל במצב טוב, קניתי כלב זאב, (ברונקי היקר זכרונו לברכה, מת  בארץ בן 14.5) שכרנו אישה שניקתה וסדרה את הבית, הייתה לי עבודה, וחשבתי שתוך שנתיים שלוש אני אהיה מיליונר.

 תוך שבועיים הכול התחיל להתפרק.

ראשית הוצא צו מעצר  כנגד אביה של  בת-זוגי  והוא היה צריך לעזוב את המדינה במהירות,  זה קרה שבוע לפני החתונה היהודית שתכננו לערוך בקרקאס, כתוצאה מכך נאלצנו לערוך  רק חתונה אזרחית על פי חוקי המקום והחתונה היהודית בוטלה. שבועיים מאוחר יותר במסעדה שבין המחסן והחנות שלנו נוצרה דליפת גז, ואדם תמים שעבר ברחוב והדליק סיגריה לא ישכח אותה לעולם. הפיצוץ שנוצר העלה בלהבות את החנות ואת המחסן שלנו. בבוקר כשהגענו ההרס היה מוחלט, שער הברזל הועף חמישים מטר לתוך בנין הפרלמנט שממול, זה נראה כאילו טיל סקאד נפל על החנות, התקרה נפלה לרצפה, הקיר המשותף עם המסעדה נהרס לגמרי והבדים שהיו במחסן בערו. הסחורה בערה יום שלם למרות מאמצי הכבאים, בנוסף, התברר שהבדים לא היו מבוטחים. ועוד תוספת קטנה, חלק מהסחורה הייתה של אנשים אחרים, מאותו הרגע במקום להרוויח ניסינו למזער נזקים.

החלום להיות מאושר ועשיר קבל תפנית לא צפויה. אך חשבתי שעיכובים הם חלק מהעניין.  כזכור, נסעתי לוונצואלה אחרי מלחמת המפרץ הראשונה כי חשבתי שבחו"ל אהיה יותר בטוח מבארץ. בוונצואלה שלט באותה תקופה הנשיא קרלוס אנדרס פרס, יום בהיר אחד החליט קצין צעיר מהצבא בשם קולונל הוגו צ'בז (היום הנשיא של הרפובליקה של ונצואלה-איך שגלגל מסתובב) לעשות הפיכה  ולנסות ולהפיל את הנשיא. מטרת היעד הייתה בית הטלוויזיה של רשות השידור הונצואלנית, וארמון הנשיאות ששכן אתם כבר יודעים, בשכונת סנטה ססיליה שבה גרתי. החל מ 12  בלילה החלה מתקפת מורדים על ארמון הנשיאות, יריות של תת מקלעים  ואר פי ג'י החרידו את שלוות השכונה, חיילים רצו ברחובות ואנו ירדנו לרצפה כאשר מעל הבית שלנו שורקים קליעים, אחד מהם פגע במיכל המים שבגג, חורר את המיכל והמיים  הציפו את התקרה וחלחלו אל הקירות. ניסיון ההפיכה נכשל,   קולונל הוגו צאבז הושלך לכלא, אך בכל זאת לא שבה השלווה לאזור. ניסיון הפיכה שני התרחש כחצי שנה מאוחר יותר כאשר עכשיו השתתף גם חיל האוויר שהפגיז את שדה התעופה הצבאי ששכן כחמש מאות מטרים בקו אווירי מביתנו. יכולתי לראות בבירור את הטילים היוצאים מהמטוס ולשמוע את הפיצוצים על הקרקע.

אין ספק שכל תחושת הביטחון שלי הועמדה בסימן שאלה גדול, התחלתי להבין את המשפט "לא משנה לאן תברח אינך יכול לברוח מגורלך".

חיינו בוילה, עבדנו כדי למזער נזקים ואז החליטה אשתי לנסוע לחופשה אצל אחותה שגרה בגרנד סוואנה, מקום יפהפה ביערות הגשם הונצולאנים. בו זמנית עם עזיבתה התעורר בי דחף בלתי ניתן לשליטה לקרוא כל מה שיכולתי להניח עליו ידיים בנושא הרוחני, הספרים הראשונים שקראתי היו של לובסנג רמפה, נזיר בודהיסטי שנמלט מטיבט אחרי כיבושה על ידי סין, וספרו של ד"ר בראיין וייס שבספרדית נקראה Muchas vidas muchos sabios , שבתרגום לעברית נקרא מורים ומדריכים בזמן. זה היה ספר שהשפיע עלי מאוד, משום שד"ר בראיין וייס היה רופא פסיכיאטר מבית חולים הר סיני במיאמי, שגילה דרך הפנוט לקוחותיו שכאשר הוא לוקח אותם אחורה בזמן, ומגיע לגיל שנה שנתיים של חייהם ואחורה מזה, לעיתים מטופלים חוו את מותם וחיים שחיו מגלגולים קודמים. הזיכרונות שעלו היו קשורים ישירות לסיבה שבגללה באו לקבל טיפול.

שקעתי בעולם הספרים הרוחניים אך לא ידעתי מה היתה הסיבה להתעמק בספרות זו, ולא יכולתי לעצור תשוקה זו. ההבנה הכואבת  הגיעה יחד עם אשתי שחזרה מהטיול אצל אחותה וטלפנה אלי מיד כשהגיע הביתה. אני זוכר את התאריך עד היום 25.9.1992, פשוט בגלל שאשתי הייתה מלאת התחשבות, היא הודיע לי שהיא רוצה להתגרש יום לפני היום הולדת שלי

זו הייתה התקופה הקשה בחיי, אין לי ספק שאנשים עברו תהליכים קשים ממני, אך זה היה התהליך שלי, פתאום חשתי לבד, במדינה שאיננה שלי, כל מה שהאמנתי בו וחשבתי שהוא אמיתי התרסק, חשתי ערום, מה שחלמתי עליו, עושר ואושר משפחה, ילדים ביטחון, וחשבתי שיתרום לחיי ולאושרי נעלם תוך שנה אחת ושבעה חודשים. לא ידעתי מה יקרה איתי, עתידי היה עלום והפחד כמעט ושיתק אותי. הרגישות בגופי הייתה כה גבוהה שלא יכולתי לראות סרט טלוויזיה שהייתה בו אלימות מבלי שירדו דמעות כאב מעיניי, התיאבון שלי נעלם, היה זה כאילו בעטו בבטני,(לא ידעתי אז שאני נמצא בשוק) ומכיוון שנכנסתי להלך רוח של הישרדות, כל האנרגיה מאזור הבטן התרוקנה לגמרי, ירדתי כ-10 קילו תוך תקופה של חודש, תוך שאני חווה התפרקות  אישית ומשפחתית שחשבתי שהייתה לי.

התקווה שאולי היא תחזור אלי שמרה על שפיותי, אני זוכר שבקשתי הדרכה והנחייה כדי שאוכל לדעת מה עלי לעשות, ידעתי שאני לא רוצה לחזור לישראל מוכה וחבול, ושעלי לנסות ולעשות משהו עם הלימון החמוץ שקבלתי אך לא ידעתי מה.

עזרה ראשונה קבלתי כאשר פגשתי את דניאל, דניאל היה איש עסקים יהודי ארגנטינאי, ששכר חלק מהחנות שהתפוצצה, עזר בדמי השכירות ששילם לממן את השיפוצים. התיידדנו, מכיוון שנהג לעשות מדיטציה פעמיים ביום יכולתי לדבר איתו ולשאול אותו ופשוט שתהיה לי אוזן קשובה. התחברנו מכיוון שהוא היה גרוש טרי ולא הייתה לו משפחה, וגם אני חוויתי בדידות, נפגשנו וטיילנו הרבה, נהגנו לטפס על ההר התוחם את קראקס מצפון לטפס עליו ולעשות כושר יחד. בתקופה קשה זו היה לי עם מי לדבר, ועם מי לחלוק את הכאב, ובדצמבר הוא לקח אותי איתו לחופשה בברזיל ובארגנטינה, ואפשר לומר שהוא היה המלאך שנשלח אלי משמיים כנראה עשיתי משהו טוב בגלגול קודם (-:.

המשך יבוא....