2009.

טוב, אני מסוגל לרוץ כבר רבע שעה. ואני הולך לרוץ מרתון. את זה החלטתי כבר.

אבל אז, רגע לפני שמתחילים, הפאניקה מחלחלת.

לרוץ? אני?!?

חבל שאין אליפויות בתירוצים, כי שם הייתי מזמן עומד על הפודיום עם מדליה על החזה.

אני כל כך שונא לרוץ! גם כשעשיתי ספורט תמיד בחרתי לי אפשרויות בהן אוכל להזיע בלי לנוע קדימה… הרי אין לי זמן, בין העבודה לילדים, לקניות, לחברים….ריצה דופקת את הברכיים…. אני לא יודע איך מתאמנים בכלל, אני שמן מידי!!!!

וואוו. עצור. קח אוויר. תרגע.

 איש חכם אחד אמר לי פעם: אל תמציא את הגלגל. שאל את מי שכבר עשה והצליח.

אז שאלתי. וגם גיליתי שאנשים רוצים לעזור לך, אם אתה רוצה לעזור לעצמך. מסתבר שהאינטרנט מלא במידע. רק צריך לדעת מאיפה לדלות אותו.

אי אפשר לרוץ מרתון בלי להתאמן 4 פעמים בשבוע, אתם אומרים? יאללה, אני הולך על זה.

5 ק"מ? קדימה, אני יכול להם.

לאט לאט התחלתי לראות התקדמות. הנשימה מסתדרת, המחשבות מתבהרות. כבר לא חושב על כמה שקשה לי. אפילו נהנה מהמוזיקה באוזניים.

אחרי 4 שבועות של אימונים, הצלחה מוחשית ראשונה. אני יכול לסגור את החגורה על חור נוסף, בהיקף קטן יותר. איזה כיף! קוביות בבטן, הנה אני בא!

בדיוק שבועיים אחרי שעליתי משלושה לארבעה אימונים בשבוע. הפכתי לאיש חולה.

שבוע של שפעת. יומיים בעבודה. שבוע של פריחה בכל הגוף. אני מבריא, והופ, דלקת גרון איומה שמשביתה אותי שוב ל-10 ימים.

מה זה? אני לא אמור להיות חזק יותר בגלל האימונים?

הקולות המוכרים בתוך הראש חוזרים: יאללה. זה לא בשבילי. עדיף שאפרוש מעסקי הריצה לפני שאני מגיע להוספיס לחולים סופניים. אני מכנה את הקול הזה "העורב". העורב יושב לך על הכתף ומשכנע אותך לוותר בצעקות מחרישות אוזניים כל פעם שקצת קשה

הרופא שבודק אותי טוען שהוא לא מוצא כלום, אבל אני לא מאמין לו.

מייקל ג'ורדן אמר פעם בראיון: אתה תחטיא את כל הזריקות שלא ניסית לקלוע. פתאום הקלישאה זאת  אומרת לי משהו. אני כן אנסה לקלוע.

בפעם הראשונה בחיי, אני מחליט שאם יש קיר מולי, אני אשבור אותו עם הראש, אם צריך, ועכשיו צריך!

זוכרים את האנשים האלה שרוצים לעזור? מסתבר שהם שוב מצליחים. מסתבר שבזמן פעילות גופנית, אם אתה לא אוכל נכון, אתה מזיע החוצה שברי אחוזים מהמינרלים והויטמינים שהגוף כל כך צריך, אז המערכת החיסונית נחלשת.

 טוב, אז אני אוכל אחרת. ולוקח ויטמינים, ככה בשביל להיות בטוח.

והנה, אני כבר רץ 7 ק"מ בשבת.

אני מדבר עם העורב, ומסביר לו שהוא עובד אצלי, ולא אני אצלו.

מאי 2009. אני נרשם למירוץ חיפה. 10 ק"מ שמתוכם 3 בעליה אימתנית. אף פעם לא רצתי כל כך רחוק.

אני מזנק למירוץ ומיד מוצא את עצמי אחרון. כל המאות שמסביבי שועטים בקצב רצחני ואני מחליט לנהוג במתינות. בעליה הגדולה רץ בצעדים קטנים כשסביבי כבר הולכים המוני אנשים.

בסוף העליה ממתינים לי האישה ושני הבנים עם שלטי עידוד. בין הדמעות אני מוצא כוחות אחרונים ומסתובב לחצי השני של המרוץ. אני חוצה את קו הגמר במרכז הכרמל, מתנשף ומרוצה.

זה כבר 10 ק"מ. רק עוד 32.2 אחרי מרחק כזה ואני שם. אבל הדרך עוד ארוכה...

הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך).  ההצטרפות באתר של אלי שחף