"לא הבנת חמודה" מיהרה הפקידה להפיס את דעתה. "בוודאי שלא ידעו על ההריון דבר וחצי דבר. רק טלפני ואמרי להם שאת חיה וקיימת, וכי מרצונך בחרת להיעלם לזמן מה מהבית." "לא אחזור אליהם עוד בחיים" השיבה בסרבנות. "אעשה כדבריך ואטלפן כי צריך להפסיק את החיפושים אחרי". היה משהו איום ונורא, שגאולה לא ידעה. ואולי מוטב כך, שכן מי יודע כיצד היתה הנערה נוהגת. עוד בטרם הספיקה להתקשר אליהם, הוזמנו ההורים לתחנת המשטרה. שם התבשרו זהיר זהיר, כי יהיה עליהם לנסות ולזהות את בתם. המשטרה מצאה בחוף נידח בצפון הארץ את הגופה. היתה זו גופת צעירה, שטרם זוהתה, כך סיפר להורים ההמומים, קצין המשטרה שהיה ממונה על חקירת היעדרותה של גאולה בתם. ועוד ידע האיש לספר, כי לא נימצאו כל תעודות על הגופה וקשה לזהותה בגלל שבחלקי הגופה "טיפלו חיות בר". "אתה רופא, ובודאי יקל עליך אם ניתן להשתמש בביטוי שכזה, לנסות ולזהות את חלקי הגופה". הרופא הניד בראשו, וניגש למכון לרפואה משפטית, האם חרדה, וכמעט שהתעלפה משמחה משבישר לה בעלה, שאין זו גופת בתם. אך השמחה נימהלה בחשש לגורלה של הבת. עדיין לא ניתן ממנה כל אות חיים שיסביר ויספר מה עלה בגורלה. לאט שירכו ההורים רגליהם מחוץ לתחנת המשטרה בדרכם הביתה. הבית הריק מנוכחותה של גאולה, גרם לאם שתפרוץ בבכי מר וממושך. לפתע חדרה ההכרה למוחה עד כמה חשובה היתה לה בתה. היא היתה מקריבה את יד ימינה ויותר, אם אך היתה חוזרת, אך כל זה נשאר משאלת לב בלבד. ובינתים הוסיפה גאולה לקבל מידע על המעון המיוחד של "השרות למען הילד". עיניה אורו בשמעה שהמעון נמצא במקום מסתור. במעון גרו בנות כמותה, שהיו הרות, וחיכו שם באין להן ברירה אחרת, עד מועד הלידה. "עליך לחתום לנו על ניירת שבה את מאשרת כי ילדך ימסר לאימוץ. כל התקופה שתהיי במעון, תוכלי להימלך בדעתך, ולהתחרט. אולי תימצא לך פתאום דרך אחרת, לגדל את ילדך או ילדתך." "לא.." לחשה גאולה, "אני יודעת בבירור שלעולם לא תימצא לי דרך חזרה מהחלטתי. היא נחרצת וסופית." וכך, משנתנה את הסכמתה, פרצה בבכי מר, כמו השיגה עכשיו את הקושי והאכזריות שבהחלטתה. אך כך החליטה, ודבר שוב לא יזיז אותה מעמדתה. היא חצתה את חדרה של הפקידה ,מגששת אחר ידית הדלת, צועדת בכבדות החוצה לרחוב. רחמי הפקידה נכמרו על הצעירה, אך לא היה בכוחה לעשות דבר. הנחמה היחידה שחשה גאולה,היתה בעובדה שאין היא עוד לבדה, כי יש מי שיעזור לה לשאת בנטל הכבד שעל כתפיה הדלות. סוכם כי תארוז את חפציה ותעבור לגור במעון. למרבה הפלא, או בהתעמרות הגורל, היה המעון ממוקם אמנם בבית מבודד, מוקף מעבריו גדרות ירק ותייל שהוסתר היטב בתוך הירק, אך הבית היה קרוב לבית הוריה והיא הכירה היטב את המקום מאז ילדותה. ברור כי לא ידעה מי מתגורר שם, ואף לא העלתה בדעתה איזה תפקיד יימלא הבית הבודד בחייה הסבוכים. גאולה יכלה לצאת ולבוא כרצונה. פעם אחת, גבר עליה רצונה לראות את בני משפחתה. אך מאליו מובן כי לא העזה להראות את פניה בביתה. דבר הריונה המתקדם, כבר ניכר היה היטב. היא חבשה על ראשה פיאה נכרית, הפיאה מנעה את זיהויה ,וגם הוריה לא היו מזהים בה את בתם. לו הופיעה בפניהם כך סתם במפתיע. את עיניה הסתירו משקפיים כהים, שטישטשו עוד יותר את דמותה המוכרת מהעבר. לראשונה זה זמן רב, פרצה הנערה בצחוק, כשניבטה אליה מן המראה, דמותה החדשה. הרחובות הסמוכים היו שקטים למדי, ורק מכוניות בודדות חלפו להן ביעף על הכביש הריק. גאולה נותרה חבויה בינות הצללים, מתבוננת מכיוון הים לעבר החלונות המוארים שבביתה. השעה היתה כאמור שעת לילה מאוחרת, וניתן היה לראות בבירור את פינת האכל שבבית הוריה. היא הידסה לעבר תא הטלפון הסמוך, וחייגה להוריה. מבעד לתא הצליחה לראות בלי כל קושי את אמה. זו הרימה את השפורפרת וענתה לצילצול. גאולה היתה מרוחקת מכדי לשמוע את אמה קוראת לתוך הפומית, חוזרת ושואלת לזהות המטלפן. "מי מדבר?" שבה האם ושאלה וכאילו לחש לה ליבה לצאת החוצה, הציצה האם מבעד לחלון אל הרחוב החשוך. אך מאומה לא ניגלה לעיניה. גאולה ביקשה לזעוק לעברה: "היי אמאל'ה, אני בצרה, עזרי לי", אך קולה לא נישמע לה. בת הקול נבלעה בגרונה החנוק. תחושתה של האם כי בתה היא המטלפן האלמוני, היתה חזקה אך ההגיון, זה שהיה הצד החזק והשולט באישיותה, דחה את התחושה הזו הצידה. היא הניחה את אפרכסת הטלפון ונאנחה עמוקות. אך אילו ניתן לה לראות זאת, היה התימהון מכה בגאולה מכה חזקה. שוב לא היתה זו אמה הגאה, עורכת הדין המתנשאת. עתה הפכה האם לקשישה מבוהלת, שדמעות שטפו את לחייה כל אימת שנזכרה בבתה האובדת. גאולה עשתה דרכה למזנון סמוך. זה היה ריק כמעט מאדם. אך הריחות שעדין נישאו מתוכו, הזכירו לה, כי טרם בא דבר מאכל לפיה. המקום שפע חמימות, בניגוד משווע למזג האויר החורפי והקר ששרר בחוץ. היא התכרבלה במעילה, מביטה בנשים שישבו בקצה הדלפק. ניכר היה בהן שהן עוסקות במיקצוע העתיק ביותר בעולם. עתה הסבו כולן, ליד פיתות טריות, שריחן המופלא נישא באויר. דלת המקום ניטרקה שוב, ושני נהגי מוניות נכנסו פנימה במרוצה, כמו נורו מלועו של תותח. הם חיכחו ידיהם זו לזו מחמת הקור העז שעתה כבר שרר לו בחוץ. בשידורי הרדיו שהשמיע בעל המסעדה, שמעה גאולה יחד עם שאר יושבי המקום, את תחנת גלי צהל. תיאבונה התגבר למראה הפיתה שהונחה לפניה עמוסה בסלט שחיש קל ניבלע בביטנה. היא סיימה לאכול, מקנחת בקפה עם חלב, והעבירה ידה על ביטנה התפוחה. היא שנאה את עצמה, על ההריון, על הילוכה המהדס כברווזה, שנאה את ירדן, אך מצאה עצמה, אוהבת את הבן או הבת שצומחים בתוכה. "מה שבא ברוך הבא" לחשה. היא בנתה לה מחסום ולא הניחה לשום נפש חיה לפרוץ דרכו פנימה, לתוכה. לעיניה חלפה דמות אמה, כפי שחזתה בה זמן קצר קודם לכן. לפתע היכתה בה המחשבה "היתכן שהשינוי באם חל בגללי? הייתכן כי בכל זאת, אני חשובה להם, לאמא ולאבא?" אך היא שבה בעקשנות אל החלטתה, דבר לא ישנה את ההחלטה. לא עכשיו ולא בעתיד. היא כבר ייחלה לו ליום בו הכל יגמר ויהיה מאחוריה. ביד רועדת הציתה לעצמה סיגריה. מנהג שסיגלה לעצמה באחרונה. העשן גרם לה להשתעל אך היא המשיכה לעשן בהנאה, היתה זו קריאת התיגר שלה על הוריה שהיו ודאי נישנקים לא היו רואים את בתם מחזיקה סיגריה. כן מצאה עצמה שונאת את חוקיהם הנוקשים לטעמה. שוב מצאה עצמה מהרהרת בהוריה, ורחמים עצמיים על אובדן הקשר איתם שבו להכאיב לה. היא קמה ויצאה מהמקום. הפעם לא היו צעדיה קלים כבעבר. אט ברגלים כושלות, נתמכה בקירות הבתים שלאורך המדרכה, עשתה דרכה חזרה. עכשיו לא נותר בה עוד כוח , מדי פעם היה מצב רוחה הקודר, שב ומתגבר, והיא חשה כטובע במצולות הנסחף לתוך האפילה מבלי שאיש יושיט לו יד ויושיעו. תאריך הלידה הלך וקרב. יום אחד כשהיתה במעון ונחה על מישכבה, שיסע את גופה כאב חד , איום ונורא. היא חשה שהיא ניקרעת לגזרים. גאולה צרחה כחזיר המובל לשחיטה, בוכה וצוחקת, צווחת חליפות. אם רק היה באפשרותה, היתה מטפסת על הקירות מעוצמת הכאבים. ולפתע , נדם הכל. כשפקחה את עיניה , ממצמצת בעפעפיה מפני הבוהק שהאיר אותן, חזק ומסנוור, מצאה עצמה מתבוננת במשטח לבן. בעוד היא מתעוררת, שמעה את קול האחות. הערפל בו היתה שרויה הלך והתפזר. גאולה ניסתה להיזכר בגלי הכאב שנשאוה אל על, מפילים אותה לתהומות אפלים. אך המאמץ היה גדול מדי. היא שבה ונירדמה מיד, כשהתעוררה שנית, נשכחו ממנה לוחות הזמנים. היא פנתה בשאלה אל האחות שניצבה לידה מנגבת את שפתיה. "מה קרה? היכן אני"? היא היתה נערה צעירה ואבודה, שלא היטיבה לזכור את מעשי לילה קודם. לכן האחות השיבה לה בחיוך אמהי : "ילדת בת חמודה. הכל יהיה מעתה בסדר גמור". היא הביטה באחות שלא זזה ממקומה, והיתה לה אסירת תודה על כי מישהו מושיט לה יד. כזו מסייעת ותומכת. היא מילמלה חלושות, מעוות את פניה מכאב חד שפילח כמדקרות את כל גופה. "התינוקת הזו, הקטנה שילדתי, היא תינוקת יפה?" "יפיפיה " נענתה. אך על פי ההסכם שחתמה עליו , לא תוכל לראותה. האחות עוד הוסיפה בואזניה, לעודד את רוחה השפופה:"כל היופי שבעולם והחן נפלו בחלקה של בתך, גאולה". ואת המתוקה הזו, יפיפיה קטנטונת, זכו לקבל ג'ודי ואדם, הם אימצו אותה אל ליבם, משפיעים עליה שפע של רוך ואהבה. "אור" זה היה השם שנתנו לה הוריה המאמצים, קאדו, מתת אל, כונתה לאחר מכן. אשר לגאולה, הזעזוע שגרמו לה ההריון והלידה, השאירו בה את רישומם. היא לא היתה מסוגלת לשוב עוד לבית הוריה. הגורל שנפל בחלקה, הבדידות, הנתק מהוריה שלא עמדו לצידה בשעתה הקשה, מלאת האימה והפחדים, כל אלה גרמו לה לשבר קשה ונורא בנפשה. גם ירדן בהתנהגותו הנלוזה, תרם לכך את תרומתו. היא לא שבה עוד לאותו עולם שהותירה מאחוריה. היא חזרה לאילת, ולמרבה המזל נראה כי גונב דבר מה לאוזנה של בעלת הבית הקשישה. זו שמרה לה את חדרה בדיוק כפי שעזבה אותו , וגאולה התקבלה שם בזרועות פתוחות, ובשמחה אמיתית "נעלמת מבלי להודיע" התלוננה בפניה, אך גאולה חייכה והתעטפה בשתיקה רבת משמעות. היא הרבתה להיסתגר בחדרה, נוצרת בליבה את סודה הכמוס. היא חשה עצב רב אך בליבה פנימה ידעה כי לא יכולה היתה לנהוג אחרת מכפי שנהגה. בעלת הבית הקשישה הרבתה לפנק אותה במאכלי בריאות על אף שלא ניכללו מלכתחילה בחוזה השכירות ואט אט, חזרה הנערה לאיתנה, אך בליבה פנימה ליוותה את בתה הפעוטה, זו שמסרה לאימוץ. מדי פעם שלחה לה בליבה ברכות חרישיות, מבקשת עליה בתפילה אילמת, מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, על אף שלא זכתה עוד לראותה לעולם. היא רק השיגה בשיכלה שודאי הוא שלבתה הורים אוהבים ודואגים, הנותנים לה כל שהם יכולים ואף יותר מכך. גם בתה כמובן, לא זכתה לראות את האשה שילדה אותה. גאולה מצאה לעצמה עבודה נעימה ומושכת. אך למרבה הצער הפכה הנערה לקודרת ומיום ליום הילכה כרוח רפאים חרישית ושותקת. אך מאידך, החלטתה למסור את בתה לאימוץ, גרמה לה לחיות את חייה מחדש. עצם היותה עולת ימים, סייע לה למצוא את דרכה בחיים בדרך אל הלא ידוע. והחיים חזקים והיא נישאה הלאה על גלי החיים, מחליטה למחוק מחייה את שמה ושם משפחתה הקודמים, ולפתוח דף חדש לחלוטין. אשה חדשה נולדה לתוך מעגל החיים, נושאת שם חדש ותקוות חדשות. לאדם וג'ודי, הוריה של אור, זרחה סוף סוף השמש. תחושת הבדידות שאפפה אותם ואשר כמעט הפכה בעל כרחם לסמלם המסחרי, נעלמה כלא היתה. מעתה היו שלשתם למשפחה שלמה. עכשיו, כשהצטרפו ובאו למסיבות המשפחתיות, או כשהגיעו למשפחה בחגים, שוב לא הטריד אותם הדבר משנשאלו אם יש להם ילדים וכמה. כבנים אובדים, שבו מתקופת גלותם הקודרת ,לחיק המשפחה החמים ולחברת הידידים. אור, או קאדו בכינויה, היתה תינוקת מתוקה ותובענית. קולה הרם והצווחני נישמע היטב במרחבי הבית. כל אימת שלא השביעו את רצונה של הנסיכה, כך כינוה הוריה בחיבה, הירבתה להשמיע קריאות שבר. הוריה היו קשובים לכל זעקה ובכי, ערוכים למלא את בקשתה של הבת. השנים הקדישו לה שעות ארוכות מזמנם, מתמוגגים מאהבתם כלפיה. ליבה של ג'ודי היה מלא על גדותיו. במיוחד כל אימת שקאדו הושיטה לעברה ידיים שמנמנות. אז היו אצבעותיה מתהדקות סביב אצבעות ג'ודי, שלא ידעה נפשה מרוב שמחה. אדם היה נוהג תדיר לגחך על שתי ידיו ה"שמאליות" שאינן מיטיבות לשרתו. אך אפילו הוא הצליח להאכיל את קאדו, מתגבר על נוקשות ידיו. כשהיתה הקטנה מוצצת בתאוה את האכל מהבקבוק, היה אדם מחייך ונהנה מאבהותו המאושרת. החלפת תיתולים, היו ענין קצת יותר מסובך ובעייתי. במיוחד היו הדברים מסתבכים כשהבת היתה כועסת ומשליכה עצמה לכאן ולשם. אז היה אדם נכשל כישלון חרוץ במאמציו להשתלט על בתו הזועמת. לעולם לא תשכח ג'ודי את המראה שניגלה לעיניה, כאשר חזרה יום אחד הביתה. בתה עמדה במיטתה וחצי גופה התחתון עירום. היא צוחה וצרחה, אוחזת בסורגי הלול, ואדם ניצב לידה חסר אונים לחלוטין, אובד עיצות. הוא חיכך בראשו בידו האחת, בעוד השניה מחזיקה בחיתול הצואה של קאדו. במקום למהר ולהשליך את כל החבילה לפח סמוך, ניצב חוכך בדעתו מה עליו עוד לעשות. המראה היה מצחיק וג'ודי פרצה בצחוק רם מחזיקה בביטנה ועוד שעה ארוכה אחר כך, היתקשתה להירגע, מדי פעם בפעם היו פרצי צחוק מרעידים את גופה. התענוג הגדול ביותר של אדם היה להאכיל את ביתו. הקטנטונת גדלה לה ועתה כבר לא פחד להחזיק בה. ככל שחלפו הימים, פחדו הלך והתמעט. קאדו המתוקה פרחה וצמחה. אך אופן אכילתה גרם יום אחד לרופא הילדים, לבוא להורי קאדו בדרישה חמורה: "עליכם לעשות לקטנה דיאטה, שכן היא משמינה יותר מכפי שמותר, "אמר וצבט לה בחיבה על לחייה. באחד הימים, חיפשה ג'ודי את בעלה. היא קראה לעברו בקול רועם, שנשמע בכל חדרי הבית. "אדם, אדם". בקבוק האכל כבר היה מוכן, וחומו היה כנדרש. אדם יצא מאחד החדרים, ובפניו סמני שאלה. "קח בבקשה, ולך להאכיל את בתך," ביקשה ג'ודי בטון שלא הותיר בפניו כל דרך לנסיגה. עתה ישבה הקטנה, על ברכיו, גומעת בתאותנות רגילה מהבקבוק, עד כי כמעט שנחנקה מהתרגשות. "לאט לך גברת", ביקש מבתו. כשסיימה לאכל שיפשף את גבה במרץ, וקאדו כהרגלה גיהקה ולאחר הגיהוק פלטה אנחת שביעות רצון. היא חייכה לעברו של אביה, חיוך מקסים ומתוק שגרם לו לאב, לנשק את לחיה הרכה. בתגובתה האופינית של בתו, פלטה קאדו על אביה את עודפי האכל. מגכחת, עזרה ג'ודי לבעלה לקנח את השירים שהותירה עליו הבת השובבה. עוד עוד תבעה החזירונת הפעוטה מושיטה ידה לבקבוק שהיה עתה ריק . פיה הורדרד שב וניסגר על הפיטמה על אף שהאכל ניגמר. ג'ודי ואדם לא שבעו מלהביט בה בבתם, ויכלו להמשיך ולהביט בה כל הלילה אלמלא נירדמה לבסוף . החופשה, חופשת הלידה שנטלה ג'ודי ממקום עבודתה, זו הגיעה עתה לסיומה. כדאי רק לסבר את האוזן, לציין כי אימוץ דינו כדין לידה לענין חופשת לידה, וזכיות המאמצים שוות לזכיות הנשים היולדות. קשה היה לרצות את ג'ודי, ולא בקלות היא נימצאה לה, המטפלת שהשביעה את רצונה. ג'ודי אף התקשתה לעזוב את קאדו ולשוב לשיגרת העבודה, אך זו דרכו של עולם. ויום אחד, קרה הדבר המופלא ביותר בחייהם. בלי כל הכנה מוקדמת, כמו סתם כך יש מאין. שמעו את קאדו קוראת :" אמא" בלי הכנה מוקדמת, סתם כך. הם רצו לעברה נרגשים, אינם מאמינים למשמע אוזניהם, ג'ודי התרגשה עד דמעות. האושר הציף את שניהם ואל יקל הדבר בעינכם. עתה קיבלו אדם וג'ודי, אישור מהסמכות הגבוהה ביותר להיותם הורים. בתם מצאה אותם ראויים לה והוכיחה זאת בקריאתה. בני הזוג הודו לאל על כל הקילוח הטוב הזה, שהומטר עליהם בשפע . הם היו מזהירים עצמם וצובטים את גופם, מפחד פן יתעוררו ויגלו כי הכל היה חלום. על זה כבר נאמר: "אם אלילת האושר מכירה את פתח דירתך, למה לה להתאמץ ולחפש מישהו זר ולא מוכר". וכך, כששבו יום אחד הביתה ,לאחר העבודה, התבשרו לשמוע מהמטפלת, כי בתם עשתה אותו יום את צעדיה הראשונים. "בואי קאדו" אמרה המטפלת ,"נראה לאמא ואבא איך אנו הולכות". אך הקטנה סרבה בתוקף. "דו לא רוצה", ענתה הקטנה, בשפתה המתוקה. רק כשהיו הכל עסוקים בטרדות היום, ולא שמו אליה את ליבם, הראתה להם את יכולותיה בהליכה, מתנדנדת מצד לצד, הישר לעבר ידיה הפשוטות של ג'ודי. "היש דבר יפה מזה בעולם?" שאלה ג'ודי את אדם, פסיעות ראשונות, המראה הכי הכי בעולם. ג'ודי קלטה את בתה לליבה, ושפתיה טבעו בשיערה הפלומתי של אור. זה היה כבר ארוך, והגיע לכתיפיה, גולש ומכסה את צוארה הלבנבן. חויה שכזו לא תשכח ג'ודי לעולם. מקרה אחד שלא ישכח, קרה בטיולם ברכב לאורך השדרה. קאדו מיהרה להיחבא בין זרועותיה של ג'ודי . "לאמא, לאמא" הכריזה הקטנה דורשת במפגיע את מנת הפינוק היומית שלה. היא חיבקה את צוארה של אמה, והאם בהיסח הדעת, שיחקה באצבעותיה ,מסרקת את שיערה הסבוך של אור בתה. לפתע נחרדה, נילפתה כאילו אחז בה השבץ. "אדם" ניסתה לקרוא אך קולה לא נימצא לה. בעלה מבוהל וחרד פנה לעבר רעיתו הגונחת. זו הצביעה ללא אומר, על שיערה של הבת. אף אדם שעתה ראה זאת במו עיניו, חזר והביט, אינו מאמין כי הדבר בכלל יתכן. שיערה של אור ,רחש כינים, וחיש מהר חזרו ההורים והתעשתו. היה עליהם לשים לכך קץ ומיד. עוד בטרם כיבה אדם את מנוע מכוניתו, זינקה ג'ודי, עם קאדו על זרועותיה. כטיל שלוח, רצה לעבר המירפאה, שועטת כאיילה שלוחה, מדלגת על שלוש מדרגות בבת אחת. קאדו לא הבינה מה חטאה ומה פשעה, ורק לפתה את צואר אמה בבהלה. "בודאי זו בתכם הראשונה, הבכורה", גיחך הרופא, למראה ההורים החרדים. עתה הרגיע את אדם וג'ודי, בדבריו המדודים "אינכם ראשונים ובודאי שלא האחרונים, שילדם רוחש כינים. הנה אתן לכם הוראות לטיפול, והכינים יעלמו מראשה של בתכם כלא היו". ג'ודי אף לא חשה, כי כלאה את האויר בריאותיה. עתה שבה ונשמה לרווחה, ועוד טרם חלפה לה שעה מאז שעזבו את המירפאה, כבר היתה קאדו מטופלת על פי הוראות הרופא, בדרך להסרת מכת הכינים הארורה. ג'ודי ערכה חקירה קצרה, ועיקבותיה הוליכו למטפלת. זו אכן אישרה כי ראתה את הכינים בשיערה של קאדו, אך פחדה לדווח על כך. היא התנצלה ועבודתה כמטפלת מסורה המשיכה. עוד אירועים כאלה ואחרים התרחשו בשיגרת חיי היום יום . ימי הולדת באו והלכו, מחלות ילדות היו כבר לנחלת העבר, אך ראה זה פלא. לך ותאמין, כאילו היתה בכך אצבע אלהים. קאדו הלכה ודמתה לג'ודי אמה, יותר ויותר . הבת הקפידה גם לחקות את האם, אף מבלי להיות מודעת למעשיה. אהבה מיוחדת במינה שמרה קאדו ל"פפוצי" בובת הינשוף שתפרה לה סבתה. ועוד אהבה את"ליבי", הבובה אותה קיבלה שי מהוריה. את ליבי הבובה, היתה נוטלת לשנת לילה, מלמלת בטרם שינה: "טובה ליבי חמודה, פפוצי מותק". ג'ודי נהגה לשבת ליד בתה כשזו שכבה לישון. היא נהגה לספר לה סיפור ולאחר מכן, אם הגברת הצעירה טרם נירדמה, היה אביה האיש הממונה על השירה בבית, שר לה שירי ערש, כשהיא מבקשת "עוד, עוד", עד ששר השינה, היה פורש עליה את כנפיו. יותר מכל, אהבו אדם וג'ודי, לטייל עם קאדו, בעגלת הטיול, ועיניהם נהרו מאושר. הם היו מפנים מבטים לצדדים, תוך שהם שבים ונזכרים כיצד קינאו הם, חשוכי הילדים שכמותם, באותם מאושרים שטילו ברוב גאוה עם ילדיהם. עתה הם שיכים למיסדר ההורים שאין בילתו. קאדו טיילה תוך שהיא מטפסת על גבו הרחב של אביה, לא קודם שהיה נעמד על ארבע, וכשהיא על גבו היה אורם מרקיע שחקים. האם היתה מסתכלת בהם, וליבה רחב משמחה, שומרת צעדיהם, פן חלילה איך שהוא תיפגע בתה. מפעם לפעם , נעזרו אדם וג'ודי, בשירות למען הילד שכן, אל יקל הדבר בעיניכם, להצליח ולדלג ולעבור את משוכת האימוץ, ישנם גם הרגעים הקשים. אותו יום, היה אחד מאותם רגעים סבוכים וקשים, והכל החל כרגיל. דבר לא בישר, ולא היה בו ביום הזה, שיכול היה להצביע על מה שאירע בו לאחר מכן. קאדו סובבה לה במרחבי הדירה, היא פסעה לעברה של ג'ודי, וליבי בובתה בידה. לפתע קראה "אמא, אמא". ג'ודי גילתה שהיא שמחה כל אימת שפטפוטי בתה היו מגיעים לאזנה. הקטנה ,הסתבר, לא שתקה ולו לרגע אחד מאז עמדה על דעתה. ואז ,זרקה במפתיע: "אמא, אני רוצה להכנס לבטן שלך". אמרה, וכברף עין הרימה את שולי שימלת אמה, ונכנסה הישר אל מתחת לשמלתה של ג'ודי. אחר שבה קאדו והמשיכה במשחקה: "הנה קאדו תינוקת, רואה ליבי, אני יוצאת מהבטן של אמא". ג'ודי החוירה כסיד. בו ברגע, חדרה לראשה ההכרה, כי אכן זה הזמן , ואין לדחות עוד את ההכרעה הקשה. בכאב עמוק שקשה להעלות שכמותו על הדעת, אך בהחלטיות ורוך,חיבקה את בתה ואמרה "לא קאדו. לא מתוקה שלי. את לא יצאת מהבטן של אמא, אשה טובה אחרת ילדה אותך, ומהבטן של אותה אשה, את יצאת. קאדו נשאה לעבר אמה עינים מופתעות. היא לא הבינה את תשובת אמה ,וג'ודי ידעה שעליה לשוב ולהיות חזקה למענה ולמען בתה. היא ביקשה לעצור את החולשה שנתקפה בה, ולהתגבר ככל שרק ניתן על הדמעות שביקשו לפרוץ מעיניה. עכשיו שבה להסביר לבתה את עובדות החיים כפי שיהיו מעתה ואילך, ולעד. מעכשיו לא יוכל עוד שום איש להחזיר את הגלגל לאחור, אל התקופה המתוקה בטרם נאמרו הדברים ,כואבים וצורבים ככל שיהיו. "שמעי מתוקה", פנתה לקאדו: "האשה שילדה אותך, שיצאת מהבטן שלה, לא היתה יכולה לגדל אותך, אז אבא ואני בחרנו אותך, ואימצנו אותך. את הבת שלנו, ורק שלנו". עיני קאדו ,נבוכות משהו, עקבו בענין אחר המציאות החדשה שנפרשה בפניה מפי אמה. ג'ודי לא ידעה בבטחון מה מהדברים שהשמיעה באזני בתה, נקלטו בראשה של הקטנה. עתה נראתה קאדו עוצמת את עיניה מעמיקה לחשוב. כך בדיוק היתה גם ג'ודי נוהגת לעשות ונראה היה בה, בקאדו, שהיא מחקה את אמה בהצלחה מרובה. פתאום ניערה את ראשה כאילו רצתה להשיל מעליה את הסיפור ששמעה זה עתה מהאם. ושוב, כאומרת מה לי ולזה, ניסתה את מזלה בשנית. שוב חזרה והרימה את קצות שמלתה של ג'ודי, ידיה השמנמנות הרחיקו את השמלה מעליה, כך שניתן היה לה להכנס אל מתחת לשמלה. ועכשיו, נצמדה לבטנה של ג'ודי, מניחה לשמלתה לשמלה לכסותה כליל. רק רגליה הקצרות נראו מתחת , ליד רגלי האם. ואז, כמתריסה ,שבה והכריזה: "הנה קאדו יוצאת מהבטן של אמא". כדרכה ניסתה הקטנה לשוב ולבחון ולבדוק מה השתבש, מדוע אין ג'ודי משתפת פעולה עימה בענין היציאה הזו מהבטן. "אוי אלהים" נאנחה ג'ודי אנחה קורעת לב. כמה חששו היא ובעלה מהרגע הזה. הם ידעו כמובן כי בו יבוא. "זו בתי האהובה, ויש להתמודד ולעזור לנו ולבת לעבור את הרגעים הסבוכים האלה." ברי היה לג'ודי, כי מהיום תתחיל קאדו לחיות בידיעה הקשה כי היא לא יצאה מהבטן של אמא. קאדו תלמד לדעת כי היא מאומצת על ידי הוריה. עתה הניחה הקטנה למשחק, כל כולה נראתה כניצן קטן ומתוק. היא התרוצצה בבית ללא לאות, מחייכת ומפטפטת. ג'ודי ראתה מזוית עינה כיצד נטלה לידה את בובתה ליבי, חיבקה אותה והכריזה בקול "שלי ליבי, שלי". ניכר היה כי הינה במצוקה המטרידה את מנוחתה. ג'ודי, שהיטיבה להכיר את בתה, חשה כי על אף חזותה הרגילה, קאדו אינה שלווה. היא בילתה עם הבת כל אותו היום, יודעת כי קאדו בדרכה, מעכלת ומעבדת את הבשורה הזו שפרצה לחייה היום. היה לה קשה לבת, והיא היתה זקוקה לכל עזרה ותמיכה שג'ודי תצליח לגייס למענה. ג'ודי התקשרה בטלפון לבעלה. לשנים היה ברור כי נכונים להם קשיים, וכי יהיה עליהם להתגבר על החומות הגבוהות שניצבו בפניהם אך הם היו נכונים לכול. הדבר החשוב להם ביותר היה להגשים את החלום ולהיות הורים. היו עוד כמה פעמים בהן הוסיפה וניסתה קאדו לערער על פסיקתה של ג'ודי. שוב ושוב הכריזה בפני ליבי הבובה ופפוצי הינשוף ,כי היא יצאה מהבטן של אמה. ג'ודי נהגה בה בסבלנות ואהבה אין קץ, אך חזרה וסיפרה והסבירה לקאדו כי היא בתם המאומצת, האהובה וכי למרבה הצער, לא יצאה מהבטן של אמא. לא היה לאיש מהם ספק בכך שבתם היא שלהם. כלומר , צו האימוץ ניתן כדין בבית המשפט, וקאדו נירשמה כמתחייב בתעודת הזהות של שניהם. עד כאן היו הדברים הגיוניים ונכונים. דא עקא, לא תמיד היה ההיגיון מגויס , והרגש היה אז תופס לו מקום של כבוד ,גורם לחיבוטים קשים וכואבים. לא פעם קרה לה לג'ודי, שהתעוררה בבעתה משנתה. אז היתה ממהרת לנגוח במרפקיה את צלעותיו של בעלה הישן. "קום, קום מהר" היתה דורשת במפגיע . אדם היה אז מזנק כנשוך נחש ממיטתו, ממהר להתישב ומנסה להבין מה עקץ את רעיתו, אך כמעט תמיד היה רואה כי ג'ודי, הטובלת בזיעה קרה, רצה לבדוק את חדרה של הבת. אחר כך היתה נירגעת, מחייכת במבוכה, ,מעבירה ידה בשיערה הסתור. "שוב חלמתי , לכל הרוחות " היתה רוטנת, שוב הסיוט הזה" . היה זה התסריט הנורא שחלף לו בראשה, מסרב להתנדף ולהיעלם. בחלומה, היו אנשי השרות למען הילד, לוקחים ממנה את קאדו, והיא היתה רצה אחריהם בידים פשוטות , מנסה למנוע זאת מהם, ולהשיגם. "איני רוצה לשמוע עוד", היה אדם רוטן , מוסיף ומסביר לאשתו, שאין כל בסיס לחששותיה "האימוץ הוא סופי ומוחלט, ואין איש בעולם שיכול עכשיו לקום ולערער על כך. אך לך ודבר בהגיון כשצריך להתמודד עם הרגש. בדרך כלל היתה שנתה של ג'ודי טובה, פרט לאותם סיוטים, שלמזלה לא היו תכופים. אלפי פעמים היתה פוסעת חרש למיטת ביתה. המיטה היתה מכוסה בטול מלכותי. הכילה נגד יתושים ונגד מרעין בישין אחרים שיוותה למיטה מראה חלומי. ג'ודי היתה מיטיבה את השמיכה, נושקת לקאדו, מביטה בה בשנתה ,מריחה ,שואפת לתוכה את ריח גופה המתוק של הפעוטה. רק אחר כל הטקס הזה היתה יכולה לחזור לחדרה לישון. פעם בשעת בין הערביים, כמעט פרחה נישמתה מתוכה. ניפעמת ראתה את קאדו מטפסת על כסא האכל הגבוה, שציבעו היה אדום לוהט. כמו קופיף קטן, טיפסה ועלתה , מבלי לבקש עזרה מאיש, מושכת עצמה בידיה הזעירות עד שצרחה ברוב אושר "אמא, קאדו עלתה לבד על השלחן". אך אז אירעה התקלה: כשניסתה למשוך את תשומת ליבה של ג'ודי, ניתקלה רגלה בכסא, והיא החליקה ונפלה ארצה בחבטה. דווקא ברגע זה לשניות מספר, הסירה אז ג'ודי את עיניה מבתה שהפגינה כישורים אקרובטיים יוצאים מגדר הרגיל. ג'ודי ספקה כפיה, "טסה" לעבר הפעוטה, גהרה מעל הגוף הרפה. קאדו עוד הספיקה כמחוות פחד נדירה לשלשל לכל אורכו של הכסא. עכשיו משהתעשתה, קמה למרבה השמחה של אמה, ג'ודי נטלה את הליכלוכית הקטנה, והרגיעה אותה, מכיון שעדיין היתה מבוהלת למדי. עתה הכינה לה אמבטיה כמו מרחץ מלכים. ועוד שנה חלפה. קאדו מצאה עצמה מדפדפת בין דפי האלבום, היא נמשכה כבמטה קסמים לאותן תמונות בהן היא כיכבה, זוהרת ויפה, האחת והיחידה. בעודה מדפדפת באלבום, סיפרה לאמה על מיה ילדת השנים. "המיה הזו אמרה לי, אמא, כן, ככה היא אמרה לי מיה, שאת לא האמא האמיתית שלי". ליבה של ג'ודי החסיר פעימה. היא הסתכלה מעל ראשה של הבת, ועיניה פגשו בעינו של אדם. השנים ישבו במיטה בשעת בקר מאוחרת, מתפנקים על השבת הנעימה. עוד קודם לכן, גררה עימה קאדו, את ליבי ואת פפוצ'י, וזחלה למיטתם. היא הסתכלה ימינה ושמאלה ,והרימה את שמורות עיניה של ג'ודי. "את ישנה אמא?" "כבר לא מתוקה", צהלה ג'ודי, מחבקת את בתה. הילדה התמקמה בנוחות בתווך בין אביה לאמה, ואחר נטלה את אלבום התמונות, מסבירה לחבריה, מפרשת את אשר ניגלה לעיני הבובה והינשוף. מבטי הוריה של קאדו ניפגשו. שניהם ידעו שרגע זה יגיע גם יגיע. למרבה המזל, עלו שאלות כאלה כבר אז, כשהיו בקבוצת התמיכה להורים מאמצים. אז התמודדו ההורים עם הבעיות הצפויות להם, וניסו לתת עליהן תשובות, כל אחד כפי יכולתו, בעזרת המנחה. לכן גם ,היו עתה מוכנים,וידעו כי הגיע הזמן להסביר לילדי הגן שבו לומדת קאדו, את ענין האימוץ. הדברים היו כמובן ברורים להם, כספר פתוח, אך הם ידעו כי בתם זקוקה בשעה זו לכל התמיכה שיוכלו לתת לה. "אנחנו נספר למיה ולילדי הגן, איך אימצנו אותך". קאדו נשאה עיניה בתקוה מחודשת. שמחה על העזרה הבלתי צפויה שנמצאה לה מהוריה. "נכין ספר עם התמונות שלך ושלנו, ונקרא לו לספר, הסיפור של קאדו" . צילצול הפעמון נשמע בבירור בחלל הבית. "אני אפתח!", קראה הבת, ורצה לעבר דלת הבית. בפתח ניצבה מיה חברתה. הילדה הביטה בקאדו, שעתה עמדה לצידה גם ג'ודי אמה. מיה שאלה בתמימות: "נכון שאת לא אמא שלה?" והצביעה על קאדו. זו ,נשאה לעבר אמה עינים גדולות, מתחננות לעזרה. הנה, לעיני האם הוטחה השאלה, הישר ובלי חוכמות. עכשיו בודאי יצא המרצע מהשק. ג'ודי חשה בזעזוע שהרעיד את גופה. ליבה התמלא עד אין קץ, אהבה עזה לקאדו. מבטה של בתה שידר מבוכה ומצוקה, ועתה, מיד ניתן לקאדו גב תומך ואוהב, תוך שהיא ניזכרה בתאורי ההורים המאמצים האחרים במעמד דומה ,אלא שהפעם הגיע תורם. קאדו התכנסה לה בזרועות אמה, חובקת בעוז את צוארה. מיה הוזמנה אחר כבוד להכנס, אל הבית פנימה. "בואי ונסביר לך משהו מיה", נסביר מהו אימוץ", הסבירה ג'ודי, ."את קאדו ילדה מהבטן אשה אחרת, שדוקא רצתה אותה ואהבה אותה, אבל לא היתה יכולה לגדל אותה". מיה שברה בשיניה פיסת עוגית, וכשהפירורים נושרים מפיה שאלה את ג'ודי, שאלת תם: "מאיפה את יודעת? שהיא אהבה אותה?". "כי אילו לא אהבה אותה, היא לא היתה מחזיקה אותה בבטן שלה תשעה חודשים, ולא היתה יולדת אותה." פני מיה נפערו מתמהון "נכון" ענתה בכובד ראש, "באמת לא חשבתי ככה אף פעם". ג'ודי שבה להסביר במרץ "ואז, כשאותה אשה ילדה את קאדו, ,הדבר שהיא הכי רצתה לקאדו, שיהיו לה אמא ואבא שיאהבו אותה, והיא תהיה להם לבת". קאדו מחאה כבהתלהבות עצומה. על פניה זרח חיוך רחב, מאושר כזה שאומר: "יופי אמא, נתת לה! הסברת לה נהדר, המשיכי". קאדו שאלה את מיה, שהפסיקה לרגע את הסתערותה על העוגיות המונחות לפניה: "הבנת מיה?" זו ניענעה ראשה במרץ כמאשרת שמזוית שכזו, אכן לא ראתה היא מיה את ענין האימוץ, והוא מתקבל על דעתה. "לנו מיה, לא היו ילדים, ואני לא יכולתי לגדל ילדים בבטן שלי, אז באנו לבית היולדות, וביקשנו ילדה קטנה ומתוקה, ובחרנו את קאדו החמודה שלנו, שהיא תהיה לנו לבת. אימצנו אותה, ומאז יש לקאדו אמא ואבא, ולנו יש ילדה שאנחנו אוהבים יותר מכל דבר אחר בעולם. מיה הנידה בראשה, לאות כי קיבלה את ההסבר והבינה אותו. כך על כל פנים, קיותה ג'ודי, אך בעיקר שמחה למראה בתה, ששאלה את מיה חברתה חזור ושאול: "הבנת מיה,מה זה אימוץ?" וזו חזרה לנענע בראשה. אך ג'ודי לא הישלתה את עצמה, וידעה לבטח כי עוד נכונו לבתה מלחמות קיום קשות בענין. "אנו נעמוד תמיד מאחוריך, ונעזור לך ככל שידרש", לחשה ונשקה לראשה של הבת. "עכשיו מיה, אנחנו צריכים להכין משהו מיוחד, אנחנו מכינים ספר שיהיו בו , התמונות של קאדו ושלנו, של סבא וסבתא שלה, ונספר בגן לילדים איך נורא רצינו בילדה שלא היתה יכולה לגדול בבטן שלי, ולכן אימצנו את קאדו לבתנו". המלאכה החלה. תחילה נבחרו התמונות, לספר בכובד ראש. אחר ניכתב הסיפור .למחרת בבוקר, בגן. בעזרתה האדיבה של הגננת, סופר הסיפור לילדי הגן. שיתוף הפעולה עם הגננת, נעשה לאורך כל הדרך, ונראה שהניב פירות. מי שהפתיעה את ג'ודי, היתה דוקא מיה. זו סיפרה לקאדו בעינים נוצצות "את יודעת, אתמול כשחזרתי ממכם קאדו, אמרתי לאמא שלי, שלך זה כיף, כי אותך אימצו ובחרו, והלואי שגם אני אהיה מאומצת, ושיבחרו גם אותי. ככה אמרתי לאמא שלי", מחמאה שכזו מפי מיה, לא יכלה ג'ודי, אף להעלות בדעתה. היתה לה זו ההוכחה הברורה ביותר, שההסבר בעינן האימוץ, נקלט ועשה את שלו. לפחות לרגעים אלה אמרה בחיוך לגננת שהסכימה עימה במנוד ראש. קאדו חשה עתה על קרקע מוצקה בכל הנוגע לענין האימוץ. בטחונה העצמי גבר. מדי פעם היה עליה לספר את הסיפור שלה לחברותיה, ביחוד לספקניות שבהן, לאלה ששבו ושאלו שאלות משאלות שונות. נכון שלא פעם מול שאלה כזו ואחרת, של אחת הבנות, חיפשו עיניה בתחינה אילמת את הגננת, וזו ניפלאה וטובה, היתה עוזרת כמיטב יכולתה, שומרת צעדיה של קאדו, ותומכת כשהענין מתבקש. ואז, באו להם ימים אחרים. נושאים חדשים הסעירו את ילדי הגן. כל עינן האימוץ התקבל על יד, כפי שקיבלו את העובדה שיום הוא יום, ולילה הוא לילה. הענין הפך לחלק מהחיים. מאז שמלאה לבתם שנה, חשו אדם וג'ודי, כי עז רצונם להרחיב את המשפחה. "חייב להיות לנו תינוק נוסף, "הסכימו שניהם. גם בתם, שבה והעלתה את הענין בתכיפות גוברת והולכת, היא טיפסה על ברכי אביה, יורה את בקשתה חד וחלק. עוד תינוק "אבא, אני רוצה אח או אחות קטנים." "אם כך ג'ודי,גיחך אדם, הענין סגור, מנוי וגמור עמנו להוסיף עוד תינוק למשפחה." "מסכימים קאדו", נשקה לה ג'ודי, מששמעה קאדו כי בקשתה אושרה, החליקה מיד מברכי האב, נטלה את חבריה ליבי ופפוצ'י, הושיבה אותם, נתמכים בגבם לקיר. אחר רכנה אליהם ולחשה בכובד ראש. המטר ניתך בעוז, וג'ודי הקשיבה נים ולא נים לבעלה. זה הציץ לעברה מחייך, ג'ודי התנמנמה לה כחתולה מול האח הבוער. רגליה היו אסופות לבטנה נראית כאובדת במרחבי כורסת העור הענקית שקלטה את גופה. אדם שב להרהר בענין התוספת למשפחה. שניהם ידעו היטב, כי כאשר ימלאו לקאדו שנה וחצי, יהיו רשאים על פי הנוהל, לשוב ולהרשם בשרות למען הילד, כדי לאמץ תינוק נוסף. ואכן הם לא התכונו לשמוט מידם את האפשרות הנפלאה הזו. הם החליטו להכניס את בתם בסוד הענין רק ימים ספורים לפני קבלת התינוק. רק אז יבשרו לה, כי עומד להתוסף למשפחה בן משפחה חדש לביתם. בן, או בת , חייכו לעצמם משנזכרו בויכוחים בינהם. אך זה הסתיים כמעט ברגע שהחל. לאור נסיונם הרב עם בתם, נסיון שעלה יפה, ידעו כי יבקשו עוד תינוקת, בת נוספת למשפחה. שניהם נרתמו למשימה בכובד ראש. היה עליהם לשוב ולעמוד במיון "השירות למען הילד", הם חויבו להשתתף בחוגי הדרכה, שכן בפעם הזו, היה כבר מעמדם שונה. עתה היו הורים לבת אחת, המבקשים לאמץ תינוקת נוספת. מצב זה חייב היערכות אחרת, והדרכה שונה. אך החיים מזמנים הפתעות לרוב. אפילו בחלומה הורוד ביותר לא היתה ג'ודי יכולה לדעת, כי הדבר עדיין בכלל יתכן.. בתקופה זו של חייה, מילאה קאדו את כל כולה והיא פשוט לא נתנה ליבה לדבר, והוא כמו השתכח ממנה. לפתע צילצל הטלפון, המכשיר המופלא הזה שבהרמת שפורפרת, מביא מבעד לפומית בשורות הרות גורל. הקול שבקע היה מתכתי ודוחק, אך לאוזניה נשמעו הדברים כשירו של הזמיר, מענג ומדביק אותה בהתרגשות פורצת גבולות. הדובר היה לא אחר מאשר דוקטור סנה. מפיו שמעה את הבשורה לראשונה. "מזל טוב", "תודה" ענתה בטרם הבינה על מה ולמה. הרופא המשיך, "הבדיקה שעשית , הראתה תשובה חיובית." כך, ממש במילים אלו , אמר הרופא, והמשיך לעלוז" את בהריון גבירתי הניכבדה. |