מאז שהוא זוכר את עצמו, ולא פשוט לו לזכור את עצמו, הוא ידע שהוא רוצה שיקבלו אותו כפי שהוא כפי שהוא לא היה עניין של מה בכך ,כפי שהוא מעולם לא התאים לצרכים של אלה אשר היו סביב. הוא גילה כי יש עשייה אחת משותפת לכל בני אנוש, כולם משתמשים,כולם משתמשים בנוכחויות כל מה אשר מקיף אותם לתת תוקף למוחשיות שלהם, לאני שלהם, ומשהו בו לא רצה להיות חלק מאותו עניין.איזה שהוא שיר התנגן בו בכל פעם שהוא עצמו רצה להשתמש באחרים. אם תוכל בדבר אחד קטן לא להשתמש, לא להשתמש כגורם נותן צורה, מקבל צורה ממלא ומתמלא אז תגיע לאינסוף בעודך חיי.השיר התקיים בו במשך שנים, מבלי שהוא  הבין את מילותיו,ההשתמשות הייתה כה מובנת מאליה עד כי לא היה מקום לערער על תוקפה. ואז יום אחד הוא הבין ,הוא הבין שבני אנוש הם בנאים, בנאים של אני. כמו נמלים עמלניות אשר עובדות ללא לאות על הקמתו של בית.בני אנוש עמלים על הקמתו של בית ההיות,והם עושים את זה בכל מה שמקיף אותם, הם לוקחים אין התחלה ואין סוף ומציירם התחלה וסוף , מכלאה למופשט. הם מציירים גבולות של משפחה,של בית, של מדינה ושל יקום. גבולות נטולי תוקף אשר מקבליםאת תוקפם מעשייה יומיומית, מתחזוק יומיומי מעשה ידי אדם. התחלה וסוף נעשים ביצירתה של מובדלות ובהפרתה של אהבה , דיירי אינסוף הופכים ההיות דיירי מוגדר. אוקיינוס הופך היות אי, כולל הופך להיות שלי. וככל שיש לי יותר שלי יש לי יותר מוחשיות. הוא גילה כי כל מערכת מושגיהם של בני אנוש כבושה עד תום בהתקניו של אני בשמירתו על מוחשיותו וכי הם מקבלים את התפקיד אשר הועידו להם אבות אבותיהם ממשיכים במסורת ארוכת שנים של עבדות, ההיות כלי תמשיש בידי בני אדם שכמותם לצורך מוקמותה האינסופית של מוחשיות אני. עשייה של שנים נתנה כפייה של חיפוש מותמד אחר מובדלות בין דברים ולא אחר אחדות באותה עשייה צמחה מובדלותו של מה הנקרא בן אנוש מכל כולל,ולפני אותה עשייה מזוג היה זה נטול זה במוקפותו של אינסוף,כמו מיים טבולי מיים, במקום של מיזוג אין גבולות ,אין גבולות של חיים ומוות כי אין התחלה וסוף, אין גבולות של אני ואתה,אין גבולות של פה ושם, אין גבולות היה ויהיה,הכל מתקיים בו בעת, הכל אוהב הכל,הכל חובק הכל.