ודווקא כשהחלטתי שהחיים ממשיכים, שאני חיה את חיי בלעדיך וחיה אותם טוב, החלטת להזכיר לי כמה הם קשים לי בלעדיך. אז נכון ששלחתי לך את שני השירים האחרונים, ונכון שעניתי לשיחת הטלפון ביום שישי (התעלמת מבקשתי שלא להגיב להם) ואפילו הצלחתי להיות נחמדה וחייכנית. אפילו הבטחתי לך (לעצמי) שלא תוכל להרוס לי את דרכי החדשה. וכן, אני מתגעגעת, אבל לא ממש נוגעת. לפעמים שוכחת, לעיתים צורחת.

ואז אתה מגיח שוב, יפה לך להתמיד. כואב מתמיד.

מציע קפה, מקנח בנשיקה, אומר שעדיין מבולבל ומשאיר אותי בשתיקה.

מוצאת את עצמי שוב מוטרדת, חושבת שאם אתה באמת מרגיש (אני יודעת שכן) אז איך אתה מוותר. ואני מבינה את הסיבות וחיה את ההתלבטויות, אבל גם יודעת שאי אפשר להמשיך כך יותר.

כל כך פוחדת ליפול שוב. ממאנת להיפגע.

רוצה שתיעלם, רוצה שתיגע,

מבקשת לצרוח לעולם את אהבתי,

מבכה את אהבתך,

את חוסר הרצון להתאמץ

את חוסר היכולת להירגע.

נכון, ילדות גדולות לא בוכות.

הן נחנקות מהדמעות של עצמן.

אהבה היא פונקציה של זמן ומקום

ואני (כנראה) עדיין לא מוכנה להיפרד ממנה לשלום.