...לא שאני זוכרת את אותו הרגע בו הגעתי להחלטה שזה מה שאני צריכה לעשות, ואת האמת – לא רוצה לזכור. מפחדת להיכנס לרגע ההוא ובכלל לכל אותה התקופה. מרגישה שזה טרי מדי, עדיין.

אני יושבת פה ויודעת שמצפים ממני לדבר, לספר, לשתף, לנסות לשחזר, להבין, להבטיח שיותר לא יקרה דבר כזה. שהכול היה חלום רע שנגמר, ולא יחזור.

הם מחפשים כל מיני סימנים מוקדמים למה שקרה, כדי להבין, כדי להסביר. כדי להאשים?

חושבים שאם כך קרה אז, ככה זה עלול לקרות בעתיד. ואם הם רק יבינו, יוכלו למנוע את ההתקף הבא.

אני יודעת שהם כועסים עלי, ואחד על השני. שלא הצליחו למנוע, שלא הצליחו לעצור, שנתקעו איתי במצבי הנוכחי.

לא כך תכננתי את החיים שלי, הזוגיות שלי, האימהות שלי. אף פעם לא האמנתי שאגיע למצב הזה, לא במצב ההוא ולא במצב שבו אני נמצאת היום, מגובסת, שבורה, כאובה, מוקפת אנשים שרוצים לעזור אבל תקועים בתוך החששות והאשמות שלהם כך שאינם יכולים באמת לראות אותי.

אומרים לי שזה חשוב להיזכר, לדבר.

ואם אגלה את הסיבות שדחפו אותי לעשות את מה שעשיתי – למי זה כבר יעזור? ואם הייתה להם נגיעה בדבר – זה יעזור לשפר את המצב? זה יעלים את הפגיעות? המטענים?

הם מעודדים אותי. שמחים על כל צעד קטן שמצליחה לעשות. על כל פירור שאני מכניסה לפה. על כל שביב של חיוך שעולה. הם מנסים, באמת מנסים.

אבל אני יודעת שהם לא סומכים עלי, שמפחדים מהרגע שהם עוזבים אותי לבד. אני רואה איך העיניים שלהם סורקות את החדר כדי לחפש סימנים שיעידו על תכנון ניסיון נוסף. את השאלות שמאחורי השאלות ששואלים אותי על מצבי. בשפת הגוף שלהם אני רואה את חוסר הביטחון שלהם כשהם לידי. אני רואה את הפחד שלהם מהרגע שבו אתחיל לבכות, מהרגע שבו באמת אתחיל לדבר ולספר מה באמת עבר עלי שגרם לי

הם לא באמת רוצים לשמוע. הם מעדיפים להתרכז בתוכנית הטיפולים ובמה אומר הרופא. הם מתכננים תוכניות לתקופה אחרי השחרור, ממלאים טפסים, בודקים זכויות. כאילו שאם הכול יהיה מסודר הכול יחזור למצב שהיה קודם, כאילו שאפשר לטאטא את מה שהיה מתחת לשטיח ולשכוח מהתקופה הזאת. להתחיל מחדש.

גם אני רוצה למחוק את הכול. לחזור הרבה מאוד חודשים לפני. לנקודה שבה אפשר ללכת בדרך אחרת שלא תוביל לפה.

בלילה, כשאני לבד, אני משחקת באפשרויות. מנסה לדמיין את החיים שלי אחרת. מנסה לזהות את הנקודה בה הסדק שהוביל למעשה התחיל. מנסה לדמיין מה היה קורה אילו דברים היו מתנהלים אחרת.

ובלילות אחרים אני מדמיינת מה היה קורה אם הייתי מצליחה.

ואז אני נזכרת...