אני אוהבת להרגיש בלי מחיצות. כשאני מהרהרת על כך נאספות לי לראש כל מני דוגמאות, כאילו שהראש שלי קיבל פקודה לשלוף חיזוקים לטענה זו. לישה של בצק. תינוק על הגוף, עור לעור. גזירה של ציפורניים כדי שדבר לא יפריע לתחושה של כריות האצבעות על המקלדת. ככה אני גם עם הברקסים במצנח. צריכה להרגיש. לא נוח לי עם כפפות. אבל כמובן שהיו לי. בכיס.

נסעתי לרחף באמצע השבוע מצוידת גם עם טנק של אמונות טפלות ושטויות. "הלוואי שיהיה לי קר...שאלה יהיו הצרות שלי באויר". לא לוקחת תיק למצנח..."הלואי ואטוס רחוק ויהיה לי קשה לסחוב את הציוד. שאלה יהיו הצרות שלי...". מה קורה פה? מה נהיה ממני? מה זה השטויות האלו!  מה אעשה? העונה כבר חוויתי שתי פעמים שנסעתי לצפון הרחוק בלי לרחף. אמנם נהנתי מהיום חופש שלי אבל בכל זאת, בלי לרחף. חוץ מתנאי מזג האויר המתעתעים יש את הגורם האנושי, שזה אני...ומה לעשות, לא תמיד אני מרוצה מאיך שאני מרחפת או יוצאת לאויר ליתר דיוק.

באמצע השבוע נסעתי עם א' להר הארי. הגענו לעמדה ראשונים. היו עוד חבר'ה בדרך. התנאים כבר הבשילו ופרסנו את הציוד. תמיד היה לי חוסר ביטחון בהמראות, ועכשיו, אחרי תאונה על אחת כמה וכמה. א' היה ג'נטלמן ונתן לי לצאת ראשונה. הרוח הייתה בדיוק כמו שאני אוהבת. הנפתי והופ, באויר.

See you in the cloud base

זה איחול כזה. חתימה. ואני כל כך רציתי להיות כבר בענן. היו אז שניים, קטנים. ענן תינוק ששאב והתהווה מול עיני מצד ימין שלי ועוד אחד, רחוק יותר משמאל. אני מרגישה את השאיבה של הענן הקטנטן ומסתובבת ועולה עוד עוד. רועד לי מדי. מפחיד לי מדי. אני מרחפת ולא כיף לי. ברחתי ממנו. כל הזמן רציתי להיות כבר בבסיס ענן והנה, השמיים זימנו לי ענן קטנטן ונחמד ואני נבהלתי. ברחתי. טוב נו, גם פעם ראשונה שהייתי בגובה 1000 בתבור זה היה נראה לי מפחיד. אחר כך זה נהיה שטויות.

המשכתי לרחף ונהיה לי נורא קר. חשבתי שבגלל שיש רכיב מערבי אולי כדאי לטוס הפעם מזרחה. שם עוד לא הייתי. חזרתי לכיוון העמדה והנה פגשתי את הענן השני משמאל. אוי. שוב בלגן. נשאבתי לכיוון שלו ושוב לא היה לי נעים. קררר נורא וכבר לא מרגישה את האצבעות. חייבת כפפות! חייבת לשים את הכפפות. נורא תרמאלי. נורא לא יציב באויר. ריחפתי לכיוון מקום יחסית מוצל. אמור להיות שקט שם. עזבתי את הברקסים. רועדדד! מהר, מהר, יד אל הכיס! הרוכסן ממאן להיפתח כי היד מסרבת להגיב. האצבעות ללא תחושה. נו כבר! נו! רק שלא יפלו לי הכפפות. כפפה אחת ביד. מסתכלת. זו כפפה של יד שמאל. בינתיים שומעת בקשר את האנשים שהגיעו לעמדה. א' הגיע לגובה 1900 וחושב לטוס לו עד לכנרת. בינתיים בקשר המדריך שלי הגיע. "אפרת שומעת? אפרת שומעת?" ואני עם הכפפה. נאבקת איתה כדי שהאצבעות הסוררות יכנסו כבר למקום. כמו ילדה בת 4. שתי אצבעות במקום של אצבע. המצנח מתנדנד לי. פאדיחה. המדריך שלי הגיע ורואה שאני לא עובדת ולא עושה כלום. בטח לא מבין. ברוך השם, הכפפה הצליחה להתמקם על היד. איזו הקלה. עכשיו היד השניה. כן? לא? עדין לא יציב לי באויר. שולפת כפפה שניה. רוצה לסדר. בגלל חוסר תחושה בידיים רציתי לשים רגע בפה, להחזיק אבל יש את הקסדה הזו. לא נורא. הנה, אצבע אצבע... ויש! יש כפפות על שתי הידיים. מפעילה את האצבעות שוב ושוב כאילו מנגנת והנה ההקלה הגיעה. לא שלפתי את הקשר ולא עניתי למדריך. חזרתי לעבוד. חזרתי לתרמיקות.

אחרי זמן מה הרגשתי שזה הספיק לי. מפחיד לי היום ויאלה, אחפש לי מקום לנחיתה. הבנתי שא' בסוף נחת והחלטתי להצטרף. טסתי מזרחה כשאני כל הזמן מסתכלת איפה ניתן לנחות. שלפתי את הקשר סוף סוף והודעתי על כוונתי. ברגע שהחלטתי שזהו, אני לקראת נחיתה התחלתי להנות ממש. הנוף המקסים. בריכה של מים. ירוק, בתים קטנים. החופש. אמממ, מה יותר טוב? השדה הזה או השני. החלטתי בסוף לנחות בצד הנכון של הכביש, שלא אצטרך לחצות אותו. היו פה ושם עצים בשדה הירוק ונזכרתי שלא כדאי "להתביית" על אחד, חלילה לי לפגוש בו. נחיתה רכה בין כלניות, עשב ותורמוסים.

אספתי את הציוד והתקדמתי לעבר הכביש. מ ר ו צ ה! מודה שהפעם זה יותר הנאה של "אחרי". בפועל  פחדתי הטיסה הזו. הגעתי אל הכביש והגיע גם מ' שנחת מולי. הגיע הזמן לתפוס טרמפ למכונית. מ' התחיל לירות עצות. "תורידי את המעיל...תפזרי את השיער...אני פה מפריע לך כנראה. הורס לך...". הורדתי את המעיל אבל לפזר שיער? בואו לא נגזים! הופ, עצר לי בחור נחמד וזהו. אגיע בזמן הביתה

בבית הורדתי את הטיסה למחשב והסתכלתי על הנתונים. 1767 מטר. יש! שברתי את השיא של עצמי. בטיסה עצמה אני לא מסתכלת על הואריו. שמתי את השיר של "Lift Me Up" של moby והילדים ואני השתוללנו רוקדים. אז כבר פיזרתי את השיער...