הוא משתמש בכל מנעד התנועות שלו: מתמתח, מתגרד, מתלקק. הוא בוכה לפעמים מתוך שינה.תפסתי אותו נובח את מספר כרטיס האשראי שלי מהמרפסת וקלטתי שהוא מקשיב לשיחות שלי בטלפון כשאני מזמינה מפיצה דומינו. הוא מייד הולך לשבת ליד הדלת וסופר חצי שעה. כמו שהבטיחו. 

אני ממציאה לו הרבה שמות. כמו חוה, נשים נותנות שמות. הן אחראיות לאקספוזיציה של הדמויות, אדם התניע את תחילתו של הסיפור. גברים מגלגלים את האירועים הלאה. מי אחראי למיתוס, ומי אחראי להיסטוריה? מה ייטווה כיריעה ההולכת מעבר לחלל ולזמן, ומה יהיה לסיפור ספיראלי שחוזר על עצמו בווריאציות שמשתכללות רק למראית עין? 

"יש רק תשעה סיפורים בעולם," אמר אבא שלי, ואני חושבת שכמו תמיד, הוא הגזים. יש פחות. כמו צירופים של מנעול הם יוצרים אינסוף גירסאות. הגרסה של הזבוב על הקיר לא דומה לגרסה של הזבוב שנפל לסלט.

הסיפור שלי מתבייש בפשטותו. גם אם יש לו כמה היי-לייטס של דרמה, אני לא מחוברת אליהם. אולי כדי לא לחוות את העוצמה שלהם. המציאות שלי נשללה ממני. אני אנסה שוב: שללתי את המציאות שלי ממני. אני מתרחקת ובוחנת את המשפט הזה. כן, זה נכון. אני עדיין לא אוהבת את הסיפור שלי. הוא מעורר בי בושה. הרבה יותר מאשר סיפור של זונה בגמלאות, מתברר.