תל-אביב. לב ליבה של מדינת ישראל. אך הפעם, בגוונים אחרים. לא בצבעים עליזים של כיכר המדינה, ים, בתי קפה, מסעדות, בתי מלון, בארים ומועדונים, אלא בצבעים כואבים יותר של שכונת התקווה, שכונת "הארגזים", נווה שאנן והתחנה המרכזית. אני מוצאת לנכון להעלות שתי בעיות: האחת בעיה פנימית והשנייה בעיה חיצונית-פנימית. את שכונת התקווה כנראה שרובכם מכירים. אותה שכונה דלה של אנשים קשי יום שלא מצליחים לסגור את החודש, בזמן שאחרים יושבים בבתי קפה. אבל שכונת התקווה נחשבת ל "High Society" בזמן שאני מבקרת בשכונת "הארגזים". משהו בי נצבט כשאני מסתכלת מסביב. כבר לא מדובר בפינוק של דירת 4 חדרים עם מרפסת. מדובר בבתים רעועים, שמזכירים פחונים. לא בכדי זכתה לשם "שכונת הארגזים" - הבתים שם הם לא באמת בתים, הם יותר דומים לארגזים ארעים. משהו בי נצבט כשאני מסתכלת מסביב. העירייה לא מכירה בהם כתושבים. השכונה לא רשומה בכלל על המפה אלא יותר נראית כשטח ריק בצבע אחיד. כשהם נתקלים בבעיה, אין להם אל מי לפנות. התושבים משלמים מיסים (על תנאים לא-תנאים) אבל לא מוכרים מצד העירייה. המקום, דל תשתיות, הגיע למצב שבו לפני מספר שנים הביוב זרם ברחובות, חדר לתוך הבתים ומילא אותם בכמה סנטימטרים טובים. אני צועדת שם וההלם מכה בי - איך אפשר בכלל לתת לאנשים לחיות ככה? ואנשים שהם חלק מהעם שלנו, שגרים בלב תל-אביב. מי בכלל ידע שבזמן שאחרים עושים קניות בשנקין, אחרים נאבקים כך בעוני. פערים ומעמדות היו מאז ומעולם, אך לא בשיאים כאלה. ישראל ממוקמת במקום הראשון - החברה עם הכי הרבה פערים סוציו-אקונומיים, לפי דו"ח ה- OECD. העובדים הזרים מציפים את רחובות תל-אביב. אני מתהלכת בנווה שאנן-תחנה מרכזית וזה מרגיש אחרת - זה לא מרגיש כמו המדינה שלי. מאות עובדים זרים שרועים בגנים ציבוריים כי אין להם מקום אחר להיות בו, רק מחכים להצעת עבודה, כל עבודה ובעבור כל סכום. מחד גיסא מדינת ישראל, בתור מדינה שיודעת שואה מהי, לא יכולה לסרב לכל הסודנים המתדפקים על דלת המדינה עקב רצח העם שנעשה שם, ומאידך גיסא ישראל, מדינה כל-כך קטנה עם כל-כך הרבה בעיות, צריכה לקבל אנשים נוספים אליה גם ללא היכולת לספק להם תנאים ראויים. מה אנחנו אמורים לעשות במצב כזה? עד כמה זה נוגע אלינו, כאזרחים, ועד כמה זה נוגע למדינה?
|