בוויינט פורסם על רקטות קסאם שהפרו את "השקט היחסי", בלאטמה הסב אבישי עברי את תשומת לבנו לשקט היחסי הזה.

ולי זה הזכיר משום מה את אלתרמן. משנת תרצ"ו (1936)

תנו לי סתירה רגע שאתעורר מההזיה הזאת כאילו שזה נכתב אך אתמול...

שלום, שלום

השלטון שהבטיח: הסדר ישוב –
הבטיח את זאת לא לשווא.
אם יום-יום עוד רוגמים ותוקפים לא חשוב.
חשובה העֻבדה: הסדר שב.
שומרים נפטר, יפֻטָּר הנוטר.
אם תשמע יריות, אל תרגז, לא אָיֹם:
יריה פחות, יריה יותר,
מה הן סוף-סוף בעת שלום?
הילד לאט נגמל מחטא.
יותר מדי אל תדרֹש.
קֹדם שבע פצצות במעת-לעת,
אחר-כך ארבע, אחר-כך שלֹש.
בשיטה חינוכית שכזאת, יש תקווה לי,
בסדר אטי אך קבוע,
נגיע סוף-סוף למצב אידיאלי –
פצצה, אחת בשבוע.

נ. אלתרמן ("הארץ", ו' טבת ה'תרצ"ו, 20.12.1936)

ואם כבר אלתרמן, נזכרתי בעוד "שלום" אחד שלו. קבלו את זה כבונוס...

שלום

פנסים נעים ברוח 
סתיו נוהם זמירות חב"ד 
בכיכר תוסס ויכוח 
בין הנגד והבעד. 

איך אפשר שלא לרתוח 
איך אפשר לישון דומם 
השלום הוזה במוח 
השלום מרתיח דם...

הכיכר אוזנה אוטמת 
אך לשווא לא עת לחלום 
שי"ן שורקת ל"וֹ הולמת 
מ"ם נוהמת לשלום. 

מתיבבת רוח עוני 
פנסים נעים כי קר 
עיצבון גדול, בטוני 
מתנפח בכיכר. 

צבע מתערבל בצבע 
דיפלומט בדיפלומט 
תל אביב תהיה ג'נבה 
לשתיהן סיסמה אחת. 

כל העניינים נושנו 
כל נושא נדוש, נחבט 
וחשבתי כבר כי אנו 
נרגע לאט לאט. 

ואפשר יהיה בנחת 
עין לעצום בליל 
אך פתאום כשד משחת
בא שלום על ישראל. 

("רגעים" א', עמ' 49)

רגע, אתם בטוחים שזה לא נכתב בימים האחרונים?