נצנוץ חרישי באישון לילה חושף אותה. יושבת לה בחושך, כוססת ציפורניים ובוהה ברצפה. מתוחה, מתלבטת. נראית כמעט אבודה. אני יכולה להישבע שהיא אפילו בכתה.

שוב האמת.

נראה שהיא מתקשה להחליט. האם זאת הייתה בחירה נכונה? היא חושבת לעצמה ולא מוצאת את התשובה. היא שמה לב שאני בוהה במבט מופתע ביותר, אני לא מאמינה למראה עיניי. היא ,מצידה, זורקת לעברי מבט חטוף. מיד היא מתעשתת, חוזרת לכסוס את הציפורניים שעוד לא אכולות לגמרי ולבהות באותה נקודה ברצפה.

היא פשוט לא מצליחה להחליט אם שיתוף עדיף על פרטיות, להרגיש עדיף על להתעלם ואם לפתוח את הלב עדיף על שמירה בקנאות על הפרטיות.

הצורה שבא היא מונחת לה שם מעוררת בי רצון עז לקחת אותה בשתי ידיים ולחבק אותה. להחזיר על כל מה שנתנה לי. לעטוף אותה ולגרום לה להבין כי היא, היא הדרך. אל ההצלחה, אל המטרה. דרך המלך.

איך ציפיתי שהיא תתנהג? אנשים משנים את פרצופם כשהיא נחשפת מולם. מעדיפים להתעלם ממנה, לדחוק אותה לפינה ואפילו למחוק אותה. מעדיפים לבנות לעצמם מציאות אחרת. תוך כדי התעלמות מופגנת ממנה. אבל למה?

היא לא כואבת. היא אוהבת. אבל מזה, היא נשברת.

אני יכולה להבין שלא פשוט לראות את התמונה במלואה. כמו שהיא מוצגת, בלי כל האקססוריז. אין מנוס, צריך להתמודד עם הדבש אבל לא לשכוח את העוקץ. לקבל את הדברים כמכלול אחד שלם ועגול. כמעט מושלם.

למה להתעלם מזה?

אין לי תשובה, גם לא תהייה לי. אני יכולה רק לנחש שמפחדים ממנה. אנשים מפחדים מהמראה המופלאה שניצבת מולם. הם מעדיפים לחבוט בה, לנפץ אותה לרסיסים. ככה הם יוכלו לחזור לעולם ה"נדמה לי" שעוטף אותם בחמימות ניאון מסנוורת.

אני מעדיפה להסתכל לה בעיניים, לפעמים גם להשפיל מבט ולקבל את העובדה הפשוטה כי טעיתי. זה קורה.

אז שוב היא מתגלה בעיניי, כמו תמיד. מתוך החושך האפל והקר אני מוצאת בה נקודת אור מחממת. אני אוספת אותה. מחבקת ולא עוזבת. מזכירה לה ולעצמי שתמיד יהיה לה מקום חם. פה, אצלי.

כי זאת האמת שלי.