בכל הוראה, פקודה, הנחיה, קיים יסוד ארוטי גלוי או סמוי הקובע כי על ה-"דבר" להשתנות. בכך מסמן הציווי את הכוח המעשי של המילה עצמה, אשר סורסה היום למעין סובייקטיביות מעורפלת ותכליותיה ניטלו ממנה. האינטנסיביות של המילים והאינטונציה שלהן עשויות להדהד את הארוטיות הזאת בחזרה אל מקומה במצלול ובהגייה של המודע: "אני רוצה שתהיה אחר/ אני תובע שתהיי אחרת".

   התביעה הנרקיסיסטית נטמעת בחיי היום יום בצורתו המופשטת של הנוהל הבירוקרטי, וחוזרת חזרה אל החיים האישיים, כלומר השימוש המעיק והדורסני שהאדם נדרש לו בעבודה, עובר אל ה"חיים החופשיים" אשר אינם כך. המשפחה היא "פונקציה", מיסוד של מערכת התנהגויות לתועלת הגוף האורגני המופשט שנולד שוב כגוויה דוממת, כמו היה כך מלידתו ממש.

הפ'טיש הזה מסתיר את העובדה הבלתי נסבלת, עבור המצווה, שאיננו מוכן להודות בה בשום רגע ואותה ניתן לנסח באופן הבא: "אני רוצה להיות אחר/ אני תובע שאהיה אחר". במקום כך הוא מביע התקה סאדיסטית שלעולם איננה יכולה לבוא על סיפוקה.

    מכאן שאין להתפלא - כמה אחר שתהיה, לעולם לא תהיה מספיק, לעולם האחר איננו מספיק.