כותרות TheMarker >
    ';

    "במציאות אין ניסים" (Blogilia)

    דף המשמש להגות בנושאי פילוסופיה, אנטי פילוסופיה ותרבות. הבלוג של איליה "בלוגיליה" כהן

    ארכיון

    פרופיל

    "בלוגיליה"
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    מהותה של האמנות האמיתית

    1 תגובות   יום שני, 28/2/11, 00:51

    שני בחורים צעירים מדברים להם בבת-ים, מקשקשים על החיים וכצפוי מנוער השיחה מלאה באמירות שטחיות, שמעלות לי את הדם לראש.

     

    "אני לא אוהב בבית הספר מתמטיקה, או גאוגרפיה, אני הרבה יותר נמשך לאמנויות, דרמה, ספרות, כל מה שיש בו רגש, רגש...", אומר אחד מהם לשני, חייל שהקשיב וחייך בנימוס רוב הזמן, "אתה בטח גם כזה - אהבת בתיכון ספרות?"

    מישל (כך קוראים לחייל) הניד בראשו לשלילה.

    "אז תנ"ך?", שאל הבחור הראשון, דודי, בטון חנפני של אדם המנסה למצוא חן, "נכון אהבת תנ"ך?"

     

    ישבתי שם ומחשבות קודרות חלפו בראשי. כל התשוקה הזו של בחורים צעירים ובדרך כלל מטומטמים, לעלות על במה, איננה מלווה בהבנה אמיתית מהי אמנות. יש אנשים, דוד אבידן (דווקא משורר חריף) היה אדם כזה, שחושבים שהאמנות צריכה להיות נקייה מרגש, ביטוי שכלתני של רעיונות - והם טועים. הטעות הנפוצה יותר, לצערי, היא בידיהם של ההמונים, הסבורים שאמנות היא רגש טהור - וזו טעות מרגיזה לא פחות!!!

    אמנות משתמשת ביצירתיות ובמישור האסתטי, כדי להעביר ביקורת על המציאות הפנימית והחיצונית, גם תוך שימוש ברגש, כן, אבל השכל יוצר את המציאות הבימתית לא פחות. אם נחזור ליוון הקדומה, נמצא שאריסטו הפילוסוף הנבון הבין לא מעט במחזאות ויש מי שיכנוהו אבי התסריטאות - וזה לא סותר את הבנתו בלוגיקה ובניתוח המציאות, או בא על חשבונה - השכל יוצר לנו עלילות ומסרים, הרגש מסייע לנו להבין כיצד הדמויות מדברות. לא חייבים לחזור כל כך אחורה כדי למצוא דוגמה, אפשר להתייחס ללאונרדו דה וינצ'י המדען, שהיה גם צייר מפורסם וצייר את דיוקנה של המונה ליזה. הוא טען שאדם חייב להבין בהרבה תחומים, להיות הוליסטי ושלם, על מנת להעשיר את הבנתו את העולם.

     

    עכשיו, שיהיה ברור, אני לא חושב שאם סטיבן הוקינג לא מנגן בכינור, הוא מדען כושל, מה פתאום - זה רעיון מגוחך... ואדם יכול לכתוב מחזות למרות היותו כישלון מתמטי, אבל הבנה בתחום שכלתני רק מעשירה את האמנות, בדיוק כמו שהיכולת לבכות ממוסיקה טובה מעשירה את תבונתו של המדען.

     

    למעשה, מי שלומד לעומק מהי אמנות, מבין עד כמה יש צורך בהבנה (אינטואיטיבית לפחות) של לוגיקה ופילוסופיה, כדי ליצור מחזאות טובה באמת (מחכים לגודו, למשל) או הבנה מתמטית כדי לצייר ציורים המכילים פרספקטיבה וכו'. כאשר ציירתי ציור ראשון שיש בו משהו תלת מימדי, לא הבנתי איך יוצרים באופן מדויק דבר כזה והכל יצא מבולגן. אחר כך גרדתי את הראש הנפלא שלי, חשבתי הרבה והגעתי למסקנה שבכל "מרובע" עקום אליו מתקדמים האובייקטים בציר העומק, הם קטנים במידה שווה בכל התקדמות עד שנעלמים אל תוך נקודה באופק. והנה התוצאה, תוצאה של חזון, דמיון, יצירתיות וכן, גם חישובים מתמטיים.

     

    בעקבות קריאה באחד הספרים, העוסקים בעידוד החשיבה והיצירתיות - וגם בעקבות צפייה בקליפ של מייקל ג'קסון (הוא גאון, למרות הכל) - עניין אותי כיצד לצייר מישהו שהופך למשהו אחר... כדי לפשט את העניינים, אציין שיש תוכנה שעושה את זה, אבל המחשב שלי תמיד היה טיפה פרימיטיבי, אז איך אצייר בנאדם שהופך לברווז? כשחושבים על זה מתמטית, כל דמות שמציירים ב- Paintbrush, אפשר לסמן את קווי המתאר החיצוניים שלה ולהבין אותה כמורכבת ממספר נקודות ציון על גבי "לוח" הציור במחשב.

    הנה הדמות הראשונה, לפני שסימנו את נקודות הציון שלה:

     

    ''

     

    אחרי שבדקנו את מספר הפיקסל המדוייק לכל נקודה, עוברים לצייר ולסמן דמות שנייה.

    הנה הדמות השנייה:

     

    ''

     

    עכשיו אנחנו מגיעים לשלב החישובים: משווים בשני הציורים בין נקודות הציון ועכשיו אנחנו מתעסקים עם מספר זוגות של נקודות ציון. השיטה לחשב כיצד לשרטט את הדמות האמצעית, לפני שהאדם משתנה לגמרי לברווז, היא להתמקד לדוגמה בזוג אחד כזה. הסוד הוא, שבין כל זוג נקודות ניתן למתוח קו ישר ולכל זוג כזה אפשר בחישוב קל למצוא את הנקודה באמצע הקו. וככה סימנתי את נקודות הציון לדמות הביניים וציירתי אותה, פחות או יותר - פה ושם הזזתי נקודה או שתיים...

     

    ''

     

    ובאותה שיטה מתמטית, יצרתי עוד שתי דמויות ביניים, הנה הן:

     

    ''   ''

     

    וזוהי התוצאה הסופית, סטריפ הקומיקס "מטמורפוזה", שמוכיח שאמן טוב צריך בהחלט חזון, אבל גם להיות איש משכיל, עם כישרון טכני כלשהו, אפילו עדיף ממש בתחום המתמטי. כדאי לדעת את היחס הראוי בין אובייקטים, את הההיעלמות ההדרגתית של נושא הציור התלת מימדי אל תוך נקודת מגוז, את המרחק המדויק בין 2 נקודות, או אפילו מה אוסף הנקודות מסמל במישורים עמוקים יותר של הנפש.

    את סרט האנימציה לפי סדרת הקומיקס, בעצם יצר ידידי שי כץ (בהוראותיי המפורשות ועם תרומה רעיונית יפה מצידו) בעזרת תוכנת מורפינג, שיוצרת ציורי ביניים הממחישים שינוי הדרגתי, אבל תרשו לי להשוויץ כי ללא כישוריי המתמטיים שנתנו אפשרויות הדרגתיות ומדויקות למתרחש בסרט, התוצאה היתה פחות מרשימה.

     

    אנשים חסרי השכלה מינימלית, עלולים לחשוב שמתמטיקה היא תחום יבש וטכני בלבד - ואכן, היא דורשת כישורים של חשיבה מאוד מובנית, עם ניצוצות של יצירתיות, אבל התוצאה כשאתה עובד על נוסחה ומפענח את הסוד שלה, התוצאה היא בד"כ הדגמה של סדר, פשטות ויופי - זה ידוע כי בתחומי המדע מעדיפים את הנוסחה הפשוטה יותר, כי היא כאילו "נכונה" יותר ולרוב הנוסחה הנכונה היא גם היפה ביותר, זו שמדגימה סדר מופתי ושיטתיות קלה לפיענוח.

    נניח אני מנסה לפתור משוואה פשוטה יחסית, "רק" מה יוצא כשלוקחים איקס במעלה החמישית ומחסרים ממנו וואי במעלה החמישית, תראו איזה מופת מבחינה אסתטית אנו מקבלים:

     

    ''

     

    בואו ניקח את החלק הראשון של המשוואה. ליד חלק גדול מן הנעלמים, אנחנו מוצאים סדרה חשבונית מקסימה ביופיה: 1,2,3,4,5.

    כשמתעלמים מהם, כאילו הם לא קיימים, מוצאים סדרה של נעלמים, שבה כדי למצוא כל פעם את הנעלם הבא, מחלקים את הנעלם הנוכחי באיקס ומכפילים בוואי, חוץ מהאחרון.

    תראו כמה אלגנטית המתמטיקה, כמה יופי מסתתר בתוך המספרים ה"יבשים" האלה. זו אחת הסיבות שאני מחבב את אור מ"היפה והחנון", כי כדי לנתק את עצמו רגשית מהסיטואציה שהופלה עליו כדוגמן - הוא חשב על נוסחאות!!! איש כלבבי.

     

    מה אני מנסה לומר בעצם? שאמנות טובה יכולה להיות כמו מאמר ביקורתי, אבל כזה שמדבר בשפה של הרגש. בגלל ששום דבר איננו מוחלט ואובייקטיבי, אפילו המתמטיקה שהרגע השתמשתי בה, דווקא לאמנות כזו, שמשתמשת גם בכלים של חשיבה קרה וניתוח קר, אבל מכניסה לתוך פנימיותה את המימד הסובייקטיבי של הקיום, יש יתרון על פני המדע ובמובנים רבים, גם על פני הפילוסופיה, לפחות הקלאסית.

    אמנם בעידן הפוסט מודרני רווח הלך המחשבה, כאילו כל אדם יכול להגדיר מחדש מהי אמנות לפי רצונו - ויש אנשים שהאמנות לדידם מוגבלת לביטויים של רגש בלבד, אז אפשר לומר שאנשים כאלה מנסים להפוך את האמנות לזונה שלהם, במקום לפתח איתה קשר ארוך טווח.

     

    אני מנסה בעצם להראות לכם שיש היגיון בתוך היופי, כי אדם צריך להיות "טכנאי של הנשגב" כפי שאמר היוצר אמיר אוריין בספרו "המעגל הפתוח" - ויש יופי בתוך ההיגיון וכך הלאה, כי היקום הוא מעגלי. ובסופו של דבר, בגלל שהאמנות היא פוליטית כמו כל דבר בעל ערך, היא בנויה כמו הפוליטיקה, רק אסתטית יותר: יש בה רעיונות חכמים, אבל גם אמוציות ויצרים גועשים (יצרים, יצר, יצירה...).

     

    הסיבה בגללה האמנות מכילה בתוכה שני היבטים המשלימים זה את זה, מצויה בעובדה שאמנות טובה באמת מכילה בין השורות, שהן כמעין מאובנים של יצורים חיים, גם נשמה ולב פועם. והתודעה המצויה בלב כל הדברים, איננה הכוח שבבסיס הטוב בעולם וגם לא הכוח בבסיס הרוע, איננה היגיון ואף לא רגש, איננה תודעה של אדם המרוכז רק בעצמו, אבל גם ממש לא תודעה אלטרואיסטית.

    בלב ליבה של התודעה של היקום, אפילו אין רוחניות ולא גשמיות, רק ריקנות. הכלום הגדול של הקיום, שמתוכו יצא איש דמיוני שכותב לכם את הדברים האלה - ואם הייתם יודעים איך אני נראה, הייתם משוכנעים שרק חלמתם אותי ותכף הסיוט מסתיים.

    בקיצור, עד כאן גבולות האמנות, הרגש, ההיגיון וכל מה שמעבר...

     

    נ.ב: לידידי ערן, בבקשה תשלח לי הודעות, ההוראות איך לעשות את זה נמצאות כאן.

    http://cafe.themarker.com/post/2048699/

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/2/11 01:06:
      גע (בינתיים ... ותכף ....).