אתמול היה יום בלי הרבה חדשות. מצב שהתקשורת לא ממש מחבבת, כי אז צריך להפעיל את כושר היצירתיות או סתם להתחיל לנפח. למזלנו בערב יום ראשון היה משחק כדורגל בטדי שבו אלפים מאוהדים בית"ר שרקו בוז כשהוזכר שמו של רארש הממשלה שנרצח, יצחק רבין. בנוסף השמיעו החוליגנים שירי הלל לרוצח המתועב יגאל עמיר.

תמיד הייתי וכנראה אהיה ממחנה השלום, שמאל מתון שכזה. מעולם לא הייתי במחנה רבין או פעיל פוליטית בצורה כלשהי. בליל הרצח דווקא הייתי בכיכר. הייתי אז בצופים (איזה חנון הא?), הלכתי עם הח'ברה אבל היה משעמם רצח, אני זוכר שרבין ופרס זייפו את שיר השלום, בדיוק אני וחבריי קנינו לאפה והתכוננו לקחת אוטובוס חזרה לגבעתיים. לא הבנו מיהם הזייפנים כי כבר לא היינו בטווח ראייה מהבימה הגדולה בכיכר שקראו לה אז כיכר מלכי ישראל. אני זוכר שאיש הלאפות שאל אותי "מה לשים"? ואז כבדרך אגב, בין מריחת חומוס להוספת צ'יפס הוא הוסיף, "הא, ירו ברבין". היה עצוב, לא ישנתי כל הלילה, בדיוק כמו הרבה אנשים בישראל.

שנים הייתי בטוח שכולם מרגישים כמוני, אחר כך כבר הפסקתי להצביע, הפוליטיקה פחות עניינה אותי. אבל לאט לאט הבנתי שיש הרבה אנשים שלא חושבים כמוני. יותר מכך, הם ממש חושבים משהו אחר ממני! איך זה יכול להיות? משנה לשנה הדיון סביב פועלו של רבין ותרומתו או הנזק שעשה למדינה הולך ומתעצם. כבר 12 שנה, קצת לקראת ה-4 בנובמבר נפתח פה דיון שמעלה שוב את הרגשות אצל רובינו. רבים, שחושבים כמוני שמדובר במכת מוות לתהליך השלום, ואחרים שחושבים שהרצח עצר את התפוררות המדינה, או לפחות עיכב אותה מאוד.

נחזור לבבונים של בית"ר? אני מאוד רוצה להניח שרובם סתם טיפשים, עדריים ומטומטמים. בכל מקרה הם היו צריכים לשתוק בזמן דקת דומייה. במסורת היהודית צריך לכבד כל בן אדם שמת. אלא אם כם היה צורר, רוצח, אנס או משהו כזה. אבל אתמול כשעשיתי כתבה לחדשות 10 (כתבה שפתחה מהדורה!) ראיינתי את אראל סגל שקצת פתח את עיניי, הוא אמר, "כבר 12 שנים שאומרים לנו לא נשכח ולא נסלח, כל חובש כיפה נהיה רוצח בפוטנציה, שריקות הבוז הן אומנם מעשה מכוער ומטומטם אולם הן מביעות משהו אחר, עמוק יותר. הן מביעות זעקה של גושים שלמים בעם, שנמאס להם מהפסטיבל. שמגנים את הרצח אבל לא מעוניינים לשמוע עליו יותר" בתכלס, צודק. אם הכדורגל הוא מיקרוקוסמוס לחברה שלנו והוא כן. הבוז, ההתנהגות הבהמית היא הקצנה וביטוי של דעות שקיימות בעם שלנו (לצערי הרב). עלינו להשתדל לעסוק כמה שיותר בשנים הבאות העורלה של הבן של הרוצח, באחיו, שמזיין את האחות הקטינה של אשתו המכוערת עד מאוד. צריך לזכור, מותר לא לסלוח אבל צריך גם לנסות ולא לכפות בכוח זיכרון על קבוצות שזה לא ממש מעניין אותן. כואב? מאוד!

היום כבר יהיו חדשות אחרות, אוהדי בית"ר ימשיכו עם הטמטום, ימשיכו לשיר שירי נאצה מגעילים, לרוצחים, לשמאלנים, לשחומי עור ולמי לא? אגב, את אותם שירים גם שרו אוהדי הפועל תל אביב, מכבי תל אביב ועוד קבוצות. מה לעשות שבאותם ימים לתקשורת היה אייטם טוב יותר?