זו רשימה שהופיעה בויי נט במדור 'מעורבות חברתית', בשם העט 'אחותך הצולעת'. המצב עוד לא השתנה.
כבר למדתי: לא כדאי להגיע לשירותים ציבוריים בכיסא גלגלים. העלבונות מתחילים עוד מחוץ לדלת, בואכה שלט ההכוונה. אסביר: ברוב מתקני השירותים הציבוריים אין תא מיוחד לנכים ואם הוא קיים, הרי שבכניסה ישנו שילוט תמוה משהו. הלה מפנה את ציבור המשתמשים לתאים בהתאם להשתייכות הג'נדרית שלהם, "גברים", "נשים" ו"נכים".
הדבר מעורר תמיהה מסוימת, אצלי לפחות. האם הפסדתי דבר מה חשוב בשיעורי החינוך המיני? האם יש ידע סודי, על גורם ההופך אדם נכה לבן "המין השלישי" - שאינו גבר, וגם לא אישה, אלא "נכה"?
העברית היא שפה ג'נדרית, או כפי שיונה וולך אמרה בשעתו, "סקס מניאקית". היא מבחינה בין רבות לרבים בהטיית השם. במקרה זה, יציאה ידי חובה (כלומר, שלט נכון יותר) תדרוש שתי אותיות נוספות ולוכסן: "נכים/ות". אבל לא נניח לפרנויה להשתלט. נדמה לי שלא היה כאן ניסיון לחסוך בצבע, אלא שילוב של בורות וחוסר רגישות.
ונניח שהבלגתי על העלבון ופניתי אל תא הנכים. שם הבעייתיות נעשית טכנית מאוד, החל בעובדה שאין די מקום "להחנות" את כיסא הגלגלים ועד היעדר מאחז תקין בצד האסלה (במילה "תקין" כוונתי למאחז שאינו מתפרק במגע הראשון, כזה שיישאר יציב גם לאחר שיישען עליו אדם בוגר).
ההולכים על שתיים תוהים ודאי: הרי התא המיועד לנכים גדול מהרגיל, כיצד זה איננו גדול דיו? הבעיה היא שאותו שטח גדול לכאורה נעשה קטן בצורה שאינה מאפשרת שימוש, כאשר לעניין מתווסף כיסא גלגלים. קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להשתמש במתקן, בניגוד מוחלט לכל שמותיו בעברית, בית שימוש, חדר שירותים, נוחיות ואחרים, המעידים על תפקוד יעיל.
איך הגענו עד הלום? לדעתי, ישנה כאן סדרה של הנחות יסוד, שהקלות ביותר לעיכול מביניהן הן שהנכים (כולם. תמיד.) משתמשים בכיסא גלגלים "רגיל" (קל ומתקפל), ולרשותם (שוב, לרשות כל הנכים) עזרה מתמדת של אדם בריא (קרוב משפחה? עובד סיעודי?). הנחות אחרות קיימות גם הן, כנראה, אך קצרה ידי מלתאר אותן, בשל עודף הגיון בריא (אבל אם אנסה, יהיה זה, כנראה, משהו בנוסח: "נכים אינם נזקקים לאסלה. ממילא הם נעזרים בקטטר").
ואולי אין כאן הנחות יסוד והעניין בנלי הרבה יותר? הנה כך: קבלן קיבל על עצמו לבצע עבודה. החוק מחייב אותו, אם מדובר במבנה ציבור, לדאוג לתא מיוחד לנכים. הוא מנסה לחסוך בחומרים ובשטח אך, מצד שני, לצאת ידי חובה ולהראות למזמין העבודה שאכן, יש תא לנכים. התוצאה תהיה כל אותם ליקויים שפורטו להלן. תא קטן שאין בו די מקום לכיסא, מאחז שהותקן במקרה הטוב במיקום בלתי אפשרי (ובמקרה הרע כלל לא קיים), המחובר לקיר כלאחר יד. הצימוק, כמובן, הוא אותו שילוט תמוה בכניסה.
מה אפשר היה לעשות? נתחיל בשלט. במצב אידיאלי, היה קיים תא מיוחד לנכים בתוך כל-אחד מהאגפים, הנשי והגברי. אם אין מקום לשני תאי נכים אלא רק לאחד, טוב היה לוודא שהשלט נכון, הן מבחינת כללי השפה והן תקין פוליטית, כלומר להוסיף לו עוד שתי אותיות, כפי שכבר הצעתי.
ובעניין גודל התא, הסוגייה מזכירה לי קצת את פלפולי ראשי הכנסייה בשאלה הבוערת "כמה מלאכים ניתן להעמיד על ראש סיכה?" או, בגלגולה המודרני, "איך ניתן להכניס לתא קטן אחד אדם, כיסא גלגלים ואסלה?" אכן, שאלה דתית משהו.
במצב הדברים הנוכחי, נראה שכדי שהדבר יתאפשר, תידרש התערבותו של נס. או, ושוב בגלגול המודרני, התערבות של הרשויות. לא רק המחוקקת (שהרי יש חוק שעבר בכנסת ב-1972, המחייב קיום תא לנכים בבית שימוש ציבורי), אלא גם המבצעת.
|
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה. נמחק.
תודה, כמובן.
אם להמשיך את המטפורה שלך (פסח בפתח), נקווה שלא צפויות לנו 40 שנה במדבר.
באתר ובארץ.
חבל שהנסיבות מחייבות אותך להיווכח בכשלים של התכנון ,אך כל מה שכתבת נכון. עוד פחות נעים לגלות זאת בגוף ראשון, מתוך הכיסא. בארץ, הנכות היחידה שיש לה לגיטימציה היא פציעה בקרב. אולי אכתוב על זה תיזה...
שאלת תם למה 'נכים זה טאבו'? 'לרשום סתם דברים'?